פעם הייתי מאוהב באיזו בחורה. במשך הרבה זמן דחיתי ודחיתי את
הרגע שבו אגלה לה מה אני מרגיש.
היא בכלל לא הכירה אותי בהתחלה אבל אחר כך כמעט יצא לנו לדבר
בחדר אוכל כשהיא התיישבה לידי. זה היה רגע טוב בשביל שאני
אתחיל לדבר איתה אבל אני לא אמרתי כלום, שמחתי וחשבתי שאני
בדרך הנכונה.
מה שהיה טוב בבחורה הזאת זה שהיא הייתה דיכאונית כזאת, כאילו
היה לה איזה משהו עצוב בפנים, ככה שאפילו כשהיא חייכה היא
עדיין הייתה נראית עצובה, וזה היה טוב כי בחורות שמחות קצת
מפחידות אותי, לא יודע למה, כאילו אתה אומר לעצמך - היא כבר
שמחה אז מה היא צריכה אותי.
מה שעוד היה טוב בבחורה הזאת זה שהיא היתה ממש, אבל ממש יפה,
רק שאף אחד מהחבר'ה לא שם לב לכמה שהיא יפה מרוב שהיא היתה
הולכת עם הראש באדמה כל היום.
השיחה הראשונה שלנו הייתה על הספסל ליד האנדרטה. ראיתי אותה
יושבת שם וקוראת ספר. אני הייתי בתורנות רס"ר ולא היה לי מה
לעשות באותו רגע אז אזרתי אומץ והתיישבתי לידה. היא הרימה אלי
את העיניים לשניה ואז חזרה לספר, במשך כמה זמן ישבתי שם וחשבתי
מה להגיד לה. בסוף שאלתי אותה אם יש לה סיגריה למרות שידעתי
שהיא לא מעשנת, היא אמרה שאין לה וחייכה חיוך מתנצל, חייכתי
אליה חזרה ושאלתי אותה מה היא קוראת. היא הראתה לי את הכריכה
שהייתה שחורה עם ציור לא ברור של איזה פנים של מישהו, נראה לי
שקראו לזה "הנה בן אדם" או משהו כזה. שאלתי אותה על מה הספר
והיא אמרה שזה על השואה. שתקנו לכמה זמן. אמרתי לה שנראה לי
שלמדתי את זה לבגרות והיא מלמלה איזה משהו בתגובה. שתקנו עוד
כמה זמן. אני כבר רציתי להתקפל כשפתאום היא פלטה איזו אנחה
כזאת ארוכה. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שנמאס לה מהחיים.
התיישבתי בחזרה ואמרתי לה "תראי איזה ספרים את קוראת, איך לא
ימאס לך?" היא צחקה קצת ואז הפסיקה. זאת היתה הפעם הראשונה
שראיתי את הדבר העצוב הזה בפנים שלה שדיברתי עליו קודם.
בכל מקרה, התחלנו לדבר, וזאת היתה שיחה סבבה כזאת, קולחת מה
שנקרא, היא סיפרה לי על עצמה, אמרה שקוראים לה עיינה ושהיא גרה
במושב נטף שזה לא רחוק מירושלים. במשך השיחה הצחקתי אותה מלא
פעמים, דיברנו על כמה שנמאס לנו מהצבא (היא היתה פקידה של
הקמ"ן), ומתי זה יגמר כבר.
אחרי כמה זמן עיינה אמרה שהיא צריכה לחזור למשרד אז אמרנו שלום
ונפרדנו.
אחר כך לא ראיתי אותה בכלל לאיזה כמה ימים, חיפשתי אותה כל
הזמן, בחדר אוכל, בשק"ם, ליד האנדרטה אבל היא כנראה לא יצאה
הרבה מהמשרד ולעלות אליה נראה לי מוגזם.

יום אחד פגשתי אותה בתחנת האוטובוס. הלכנו למכולת וקנינו שוקו
בשקית. אמרתי לה ששוקו בשקית יש רק בארץ והיא אמרה שזה ממש
שטויות וככה רבנו על זה בצחוק במשך איזה שעה. נורא רציתי לשאול
אותה ברגע הזה אם היא רוצה לצאת איתי, יכולתי להרגיש את המילים
יוצאות לי מהפה כמו שמקיאים, לא היה אכפת לי שתגיד לי לא, רק
רציתי לפלוט את זה החוצה ולראות מה יקרה, אבל בדיוק ברגע הזה
צלצל הפלאפון שלה, נראה לי שזה היה אבא שלה, הוא צרח עליה פול
זמן עד שהתחילו לרדת לה דמעות והיא סימנה לי להמשיך ללכת אבל
אני חיכיתי כמובן, יכולתי לשמוע אותו צורח עליה מבעד לשפורפרת,
רציתי לחנוק אותו. כשהיא ניתקה, זה כבר לא היה רגע מתאים בגלל
הבכי שלה, שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה "עזוב לא משנה" אז
עזבתי.
למחרת חיפשתי אותה בבסיס שעה עד שבסוף מצאתי אותה בתור למרפאה.
היה לה פנס בעין. היא אמרה שהיא נפלה במדרגות. תהיתי אם זה רגע
מתאים לשאול אותה אם היא רוצה לצאת איתי. מצד אחד היא אמרה
שהיא בסדר גמור ומצד שני אפשר היה לראות שהיא לא, בסוף החלטתי
לחכות עם זה.
אבל למחרת היא לא הגיעה לבסיס וגם לא למחרתיים. למעשה, לא
ראיתי אותה כל השבוע.
התחלתי לחשוב רק עליה כל היום, כל הזמן הייתי מחפש תירוצים
להסתובב ליד המדרגות שלה, יוצא לזרוק את הזבל גם כשהוא חצי
ריק, ממציא טפסים דמיוניים שאני צריך לקחת מקצינים שלא קיימים,
כל יום קם בבוקר כשהתמונה שלה בראש שלי, עומד מול המראה ושם
ג'ל, במחשבה שאולי היום אני אראה אותה, אולי היום אני סוף סוף
אתחיל איתה.

לפני כמה זמן ישבתי בחדר אוכל עם איציק בן-שאול ודן ששון והם
שאלו אותי למה אני נראה בדיכאון, אמרתי להם שזה בגלל בחורה והם
ישר התעוררו והתחילו להציק לי ולנסות לגלות מי זאת. לא רציתי
לגלות להם, אבל בסוף הם הוציאו את זה ממני. איציק שאל "מי זאת
עיינה? המוזרה הזאת מהקמ"ן?" ודן אמר "חבר שלי יצא איתה פעם,
הוא אמר שהיא נותנת".

למחרת החלטתי שזהו זה, היום אני חייב לראות אותה, עליתי כל
הדרך למשרד שלה ופתחתי את הדלת אבל היא לא היתה שם, במקומה
ישבה בחורה בשם סימה שלא ראיתי בחיים שלי. שאלתי אותה מה קרה
לעיינה והיא אמרה שאין לה מושג אבל אולי היא יכולה לעזור לי,
אמרתי לה שלא, שזה בנושא אישי, והיא שאלה "מה אתה חבר שלה או
משהו?" אמרתי לה שלא אז היא אמרה "מה היא לא רצתה אותך? חבל,
דווקא חמוד." חייכתי חיוך מעושה כזה והלכתי.
חזרתי למחרת אבל היא שוב פעם לא היתה, סימה אמרה שאולי היא מתה
ואני אמרתי לה שזה לא מצחיק. נורא רציתי לראות אותה, הרגשתי
שאם היא תבוא עכשיו אני אתפוס אותה, אסתכל לה בעיניים ופשוט
אגיד לה שאני אוהב אותה, אולי אני אפילו אנשק אותה על השפתיים,
רק שתבוא כבר.
אבל היא לא באה ואני המשכתי לעלות מדי יום למשרד שלה ולחכות
כמו איזה יצור. אחרי שבוע סימה נזכרה שבעצם יש לה את הטלפון של
עיינה במחשב אבל היא אמרה שאסור לה לתת לי אותו כי היא בעצם
בכלל לא מכירה אותי.
אמרתי לה שלא תבלבל את המוח אבל היא התעקשה. ניסיתי לקחת אותו
בעצמי אבל היא כיבתה את המחשב ותפסה לי את היד כשניסיתי להדליק
אותו מחדש. דחפתי אותה בכוח כי היא ממש עצבנה אותי. סימה צחקה
צחוק גדול ואמרה "אתה ממש חם עליה, הא?" היא אמרה שהיא מסכימה
לתת לי את הטלפון אבל שעיינה הזאת סתם תבאס אותי ועדיף שאני
פשוט אשלים עם העובדה שהיא לא רוצה אותי.
כשהגעתי הביתה הרמתי את השפורפרת וחייגתי את כל הספרות חוץ
מהאחרונה, נשמתי נשימה עמוקה וחייגתי גם אותה. המשכתי לנשום
בזמן שחיכיתי שיענו. אם אלוהים רוצה שאני אעשה את זה בדרך הקשה
אין בעיה, אני אראה לבן זונה הזה מה אני מסוגל, חיכיתי חמישה
צלצולים, אמרתי שבשביעי אני מנתק אבל בסוף ענו, זה היה האבא
המעצבן שלה. שאלתי אותו אם עיינה בבית והוא שאל מי רוצה אותה.
אני שונא את ההורים המעיקים האלה שדוחפים את האף לעניינים שלא
קשורים אליהם, אמרתי את השם שלי והוא אמר רק שניה.
יכולתי לשמוע אותו קורא לה ואומר לה את השם שלי, היא אמרה לו
משהו והוא אמר לה משהו, בסוף היא הגיעה ואמרה "הלו?" "עיינה?"
שאלתי, והיא אמרה "כן, מי זה?" אמרתי לה את השם שלי ובשביל
לעזור לה להיזכר הוספתי "הבחור עם השוקו." היא אמרה "אהה וואלה
מה שלומך", יכולתי לשמוע בקול שלה שמשהו רע קרה.
שאלתי אותה למה היא לא מגיעה יותר לבסיס והיא אמרה שהיא לא
מרגישה טוב, ידעתי שזה תירוץ.
שאלתי אותה אם יש לה שפעת והיא אמרה "לא, זה משהו אחר". ישר
הבנתי שכדאי להפסיק עם החקירות, אמרתי לה שאני מקווה שתרגיש
יותר טוב. היה רגע של שקט. היא שאלה אם יש עוד משהו. "כשתחזרי
אולי נוכל לשבת על איזה כוס שוקו חם, הייתי ממש רוצה להכיר
אותך יותר טוב, את נורא יפה." ככה הייתי צריך להגיד לה אבל לא
אמרתי. ניתקנו.

אחרי שבוע היא התאבדה, בלי מכתב, בלי כלום, קפצה מגג של בניין
ומתה, עד היום אף אחד לא יודע למה היא עשתה את זה.
להלוויה לא הלכתי, חשבתי שזה יהיה מוזר.
בסוף אני וסימה נהיינו חברים, לסימה הזאת היה שיער שחור כמו
פחם וגם עיניים שחורות אבל הלשון שלה היתה אדומה מאוד. היא
היתה החברה הראשונה שלי והיא לא אהבה שוקו. היינו ביחד כמה
חודשים עד שהיא זרקה אותי. אחר כך גם הייתי מעורב באיזה תאונת
דרכים ושכבתי כמה זמן בבית חולים עם חצי גוף שבור, עכשיו אני
מרגיש יותר טוב. לא חשבתי על עיינה כבר הרבה זמן, רק שאתמול
הסתובבתי בעיר קצת שיכור, וראיתי מישהי שנראית בדיוק כמוה.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה איך קוראים לה, היא היתה ילדה
אמריקאית כזאת. היא אמרה שיש לה חבר ושאני לא אציק לה. אמרתי
לה שהיא נורא דומה למישהי שהכרתי פעם, אבל בדיוק אז הגיע חבר
שלה, הוא היה רזה וגבוה, קצת כמוני, ולבש חולצה של מטאליקה.
הוא נתן לי דחיפה קטנה כזאת ואמר "גט לוסט דיקהד" אז הלכתי
משם.