לילה שקט עבר על כוחותינו בלבנון.

התקופה היא אמצע שנת 94 בקיץ. אותה התקופה היא המעבר בין
התקופה עד אותו הקיץ, כשצה"ל שולט בלבנון ביד רמה, והחיילים
חוזרים הביתה עם סיפורי הגבורה, ורשימת ה"חיזבלונים" שהם
חיסלו, לבין התקופה שמאז אותו קיץ ,שבה התהפכה המגמה, וצה"ל
הפך משולט לנשלט.
השינוי החל, אני יכול לומר בלי גאווה בכך שיום בהיר אחד תקף
החיזבאלה בעוז את המוצב שלנו מ-3 כיוונים, המטיר אש תופת, הגיע
עם חייליו עד לגדרות המוצב ואז הסתובב ונעלם בלי להשאיר אף לא
נפגע אחד. לנו לעומת זאת היה הרוג- רגם מהחי"ר שלא הכרתי, ו3
פצועים: 2 מהמסייעת שהכרתי רק בפנים, ואחד מהרובאית שדווקא כן
הכרתי מהמארבים המשותפים. הבדיחה, אם לקרוא לזה כך, הייתה שעד
שנרגעה האש ויכולנו לרוץ לטנק, להניע, לרוץ לסוללה, ולהשיב אש,
התאיידו להם החיזבלונים בלי להשאיר זכר, וה"ירי לנקודות
חשודות" שלנו, לא השאיר בשטח אף לא נפגע אחד מצידם. את כל זה
אני מספר לא כדי להתפאר כמה אני גיבור, אלא כדי להבהיר את הרקע
לסיפור הזה. מבחינה אישית המצב שלי הוא כזה: אני מפקד על טנק
שציוותו הוא: אייל, הנהג, שאתמול סיים מסלול הכשרה והוא נוהג
בטנק בערך כמו הצרות שלי, רפי, הטען, שכבר חצי שנה משחק על
בעיות הגב שלו כדי לצאת משריון, ויום לפני העלייה לקו הגיעה
התשובה שהוא כשיר לשמש כטען טנק, וגיל, התותחן, שלא רק שהוא
מטבעו פחדן, אלא שהוא גם חודש לפני השחרור, ואיך שהוא נכנס לו
למוח הרעיון שלקראת שחרור הסיכוי שלך להיפגע בלבנון גדל פלאים.
אני באופן אישי "שבוז" לגמרי, אני שונא בערך כל מה שזז ברדיוס
15 קילומטר מסביבי, וגם כל מה שזז שונא באותה המידה אותי,
ושנינו חושבים שמקום אחר היה יותר מתאים לי מכאן. רק כדי
להסביר בלי להישמע גיבור מידי, לבנון מבחינת המט"ק, היא מלחמה
מאוד מוזרה: באימון וגם בקרב שריון, המט"ק מקבל פקודות מהמ"מ,
ומעביר לצוות. אף אחד לא מכין אותך לכך שתאלץ לעבוד מול מג"דים
ומח"טים, לטווח ארטילריה, ולנהל כוחות חי"ר. יש לך הרגשה של
איזה קדקוד עליון, שלא ברור איפה מתחילות ונגמרות בדיוק
הסמכויות שלך.
ואחרי ההקדמה הארוכה וההרואית סיפור המעשה היה כך:
כפעולה שגרתית של אותם ימים יצאנו לשבוע מארבים. פירוש הדבר
שטנק וכוח חי"ר יוצאים לאזור שמרוחק מהמוצב עד כ-10 קילומטר.
בלילה עולים לעמדות מול הכפרים שמהם יוצא חיזבאלה לפעילות,
וביום יורדים חזרה לאחור כמה קילומטרים, לאזור יותר בטוח
מבחינת טילי נ"ט. משך היום הוא די משעמם, פעם ביום עובר רכב
צד"ל ומביא אוכל ואספקה, וחוץ מזה טיפול בטנק ושינה, כאשר
החי"ר שומר עלינו. בשעה חמש בערב היינו מוכנים לתנועה. לפני
אור אחרון היינו צריכים להתחיל לנוע כ5 קילומטר במעלה ההר, אך
אין אישור לנוע. אנחנו עומדים ומחכים, והחושך יורד. לקראת
שמונה, אנחנו נערכים למארב באותה נקודה, אם כל ההיערכויות
הדרושות לכך.
בשמונה וחצי מגיעה ההוראה  לנוע. יש כבר חושך מוחלט, והנוהל
הוא, שבחושך הטנק מוביל את הכוח, ואני מפקד עליו. כבר ביציאה
אייל אומר לי שהוא לא רואה כלום. המכשיר לראיית לילה לא מראה
בחושך כזה שום דבר. "אני אכוון אותך" אני אומר לו. הדרך צרה
מאוד כמעט בדיוק ברוחב הטנק, ואני מתקשה גם כן לראות את הדרך,
אז  אני מתיישב על הצריח כדי לנסות לראות את הדרך שאותה דורסים
זחלי הטנק, פשוט יותר רחוק מזה אני לא רואה. אני אומר לאייל
"תיסע מאוד לאט" אני מבקש מרפי שיוציא ראש גם הוא, ויעזור לי
מצד שמאל להתחמק מהבולדרים שניצבים בצמוד לדרך, הוא מוציא ראש
אומר "אני לא רואה כלום" ונכנס פנימה,  ואני צריך להתאמץ יותר.
כמה פעמים אני מפספס את הדרך, הטנק מטפס על בולדר, נוטה בחוזקה
על צידו אני צועק לאיל שיעצור שומע בקשר פנים את גיל צורח
"אנחנו מתהפכים, תעצור", וכך אנחנו מתקדים מטר אחרי מטר. יש
לציין ש 5 מטרים אחרינו נוסע הנגמ"ש של החי"ר, שנע לפי האורות
האחוריים האדומים של הטנק, שהם היחידים שדולקים. רק מטורף
ידליק כל אור אחר ויסתכן בהתקפה של חיזבאלה. אני, להזכירכם,
עדיין יושב על הצריח, כשלפתע אני חוטף מכה אדירה בפנים, עף עם
הראש לאחור ,וכאשר אני צונח עם כל הפלג הגוף העליון לאחור אני
מספיק לראות משהו לבן נופל לתוך הצריח דרך הפתח.
"תעצור, תעצור" אני צורח לאייל בקשר פנים, "מה קרה" גיל שואל.
"נפגעתי, אני לא יודע". אני נכנס בזריזות לטנק ובודק את הפנים,
נראה לי בסדר."גיל, יורד לי דם?"  גיל מסתכל לעברי עם הפנס עם
הפילטר האדום ,"לא נראה לי, יש כאן משהו בצריח". ואכן יש משהו
בצריח. יש בטנק אפשרות להדליק מנורה כחולה שנראת פחות כלפי
חוץ. אני מדליק אותה ואכן, יש בטנק יונה לבנה שמנסה נואשות
לעוף מצד לצד בצריח אך נתקעת בכל מיני רכיבים שממוקמים בצריח
הצפוף ( כמו התותח למשל), ונופלת חזרה. "תתפוס אותה" אני אומר
לרפי. "איכס" היא התשובה שאני מקבל. "היא אצלך" אני אומר לגיל
"אני לא נוגע בזה" גיל עונה. בינתיים המ"מ של החי"ר איבד
סבלנות "מה קורה?" הוא שואל אותי במכשיר הקשר,וכאן אני עושה
טעות, ומנסה לענות לו בשפת הדיבור הצה"לית במכשיר הקשר וזה
נשמע כך: "כאן הקודקודון יש לי מעופפת שמסתובבת בצנצנת ואני
מנסה להוציא אותה". המ"מ נבהל ואמר: "אני יורד אליך,על
תזוז".כל אותו הזמן היו החברה בחמ"ל במוצב שקטים אבל אחרי
המשפט הזה הם ביקשו הבהרות: "קודקודון מה הבעיה?". כאן כבר
הבנתי שנוהלי קשר לא יעזרו כאן "יש לי ציפור בתוך הכבד(לא
אומרים טנק בקשר) אני כרגע מנסה להוציא אותה". זה לא עזר, להפך
עולה מולי המג"ד שאני אסביר לו מה קורה. אחרי שאני אומר לו פעם
נוספת על הטנק והציפור, הוא מאבד סבלנות וקורא למ"מ שעדיין
בדרך לטנק ולכן אינו עונה, מה שמרתיח את המג"ד עוד יותר(לא
נהוג שיורדים מהרכבים מחשש למוקשים). המ"מ מגיע וסוף סוף אני
מראה לו את הציפור שעדין עפה בתוך הטנק, והוא מנסה להסביר
למג"ד, בלי יותר הצלחה ממני. למג"ד כנראה אין דמיון מפותח. אני
שולח את המ"מ חזרה לנגמ"ש כדי לחזור לאיזה  נוהל של מבצעיות,
רק חסר לי עכשיו כשאני רודף אחרי יונה שאף אחד לא מאבטח אותי.
מתערב הסמח"ט בקשר והחמ"ל מסביר לו שהטנק תקוע, הם עדיין לא
יודעים למה, והם מנסים לברר. המצב הופך סוריאליסטי יותר ויותר:
אני בתוך הצריח רודף אחרי יונה מבוהלת, במכשיר הקשר העניינים
הופכים מטורפים יותר ויותר. הסמח"ט רוצה שכוח החילוץ יתכונן
לתנועה (וזה אומר שהמ"מ שלי בטנק השני, יצטרך עכשיו לעזוב את
ליל החופש שלו, ולרוץ להכין את הטנק השני שנמצא היום במנוחה.)
המ"מ של החי"ר עדיין לא עונה לקשר כי הוא עוד בדרך לעמדתו
בנגמ"ש, אני רודף אחרי יונה בתוך צריח הטנק כשהטען והתותחן שלי
בפאניקה טוטאלית, מנסים להתחמק מציפור עיוורת שלא מבינה לאן
היא נקלעה.
בשעה טובה אני טופס את היונה, שבינתיים איבדה את צבעה הלבן
והפכה לבעלת צבע אפור בגוון גריז, ומעיף אותה מחוץ לטנק ומודיע
למ"מ החי"ר שאפשר להמשיך לנוע. כשאני מוציא את הראש החוצה אני
מגלה שאור בחוץ. מישהו נתן הוראה לאיזו סוללת תותחנים מרוחקת
להאיר בפצצות תאורה את השמים. אני מתחיל לנסוע כשעכשיו גם אייל
מודיע לי שהוא רואה את הדרך, ואחריי נע הנגמ"ש. גם בקש,ר כאשר
הם שומעים שאנחנו נעים, מתקררים העניינים והשגרה חוזרת.
לילה שקט עבר על כוחותינו בלבנון.