בגן, הגננת תמיד נותנת לנו עוגות חמות כדי שנשאר באותו חדר ולא
נתרוצץ ונעשה לה בעיות כמו שאנחנו עושים תמיד. אחרי זה היא
מוציאה אותנו החוצה לטייל בשכונה הישנה של שדרות איפה שכולנו
מתפזרים לה כדי שנוכל לקבל סוכריות מהאנשים שיושבים עם מעילים
פתוחים. הסוכריות גורמות לנו להירגע ולחייך יותר כי אנחנו גן
של ילדים מדוכאים או כמו שהגננת שלנו אומרת - אלא שקשה להם עם
המציאות. לי אישית לא הייתה שום בעיה עם המציאות בגלל זה לא
הבנתי למה שמו אותי בגן הזה. כעיקרון , סתם הייתי ילד מיוחד
שאהב לעשות דברים בדרכו שלו. הכל התחיל בזה שכביכול ניסיתי
להרעיל את האח החורג שלי. אני די בטוח שלא אבל אני באמת שלא
ידעתי שאוכל אסור לטבול בשמן למכוניות - זה נראה לי כמו שמן
רגיל ביותר. בכל אופן כרגע זה לא משנה כי אני די נהניתי בגן עד
שעוד הפעם האשימו אותי ברצח , הפעם בזה של הגננת. היא בכתה
הרבה ואז ביקשה ממני שאביא לה מהסוכריות המרגיעות , אז הבאתי.
היא ביקשה עוד - אז הבאתי וכן הלאה ואז היא הפסיקה לבקש. היא
הפסיקה לעשות כל דבר שהיא עשתה בעצם וסתם שכבה והוציאה הרבה
נוזלים מהפה, אני אישית חשבתי שהיא מנסה לחקות חילזון בשמש.
ואז אחרי תקופת מה כולם התחילו לדאוג שהיא משחקת יותר מדי אז
הביאו משטרה ואני הורשעתי להיות בכלא - עונש מוות למען האמת.
הנקודה היא שאין לי מושג מה זה מוות , אבל אני די בטוח שאני
כבר אברר.