"דודי, אחותך מסתובבת בצמתים!" החבורה שואגת.
דודי מתעלם. הוא יודע שאחותו בצמתים, שאמא שלו מוכה על ידי
בעלה.
הוא מקווה שזה ייגמר. הוא רוצה לצאת מזה, הוא רוצה לעוף מכאן.
"דודי, עם כמה גברים אחותך הייתה היום?" החבורה מלגלגת.
דודי מתמקד בכדור, מדמיין אותו מועף מרגלו לחיבורי השער. לרגע
הוא חושב כי הוא שומע את הקהל שואג - אך מיד חוזר למציאות.
הקהל אינו שואג, הקהל מלגלג. פתאום דודי קטן ומסכן, שוכב ערום
למעט נעלי כדורגל מרופטות, על מצע הדשא. והקהל צוחק.
"כוס אמא שלך!" צועק דודי על יוסף הקטן בעודו נשאב למציאות
הכואבת. "למה מי אתה בכלל?" צועק על דודי יוסף הגדול.
"שתוק יא כספומט" חוזר בו דודי, ורץ לכיוונו. לפתע מגיע המורה,
ולופת את דודי בזרועותיו. "תרגע!" הוא גוער בו, ובו בזמן גורר
אותו חזרה לכיתה.
"ואתם תשמרו על הפה שלכם, כאן זה בית ספר!" המורה לא נשאר חייב
גם כלפי החבורה. דודי מוחזר לכיתה, יושב ובוהה במורה מסבירה
כיצד מחברים שברים.
אבל דודי לא צריך ללמוד את זה, דודי מומחה בחיבור שברים. כל
חייו הם שברים, ועושה רושם תמיד שהסכום קטן ממרכיביו.
המורה ממשיכה, ודודי כותב כמה דברים במחברת. השיעור ייגמר,
והיום ייגמר, ודודי כנראה יחזור גם מחר לבית הספר, ושוב לא
יישאר חייב כלפי יוסי הכספומט.
אבל אחותו עדיין תשוטט בצמתים, מחפשת אחר הגברים. ודודי עדיין
יבהה בלוח הכיתה, מחפש אחר השברים.