יום שני, שנת אלפיים ואחת, חום חודש אוגוסט עומד באוויר,
הלחות והחום מפילים חללים, אש"פ, חאמאס וג'יאד דואגים בחדווה
לכל השאר.
את ואני עומדים שם,  בפאתי העמק מוצף הערפילים,
מסתכלים מעלה ומטה, הכל כמו שמיכה לבנה, את מסתכלת אלי ולא
רואה אלה צללית,
אני מסתכל רואה ולא רואה, צל צילה או רק צל קולה?
בכל ימיינו עמד הערפל הזה ביננו, כמו ביקש להגיד דבר,
אני חרשים לנאמר, עיוורים לנראה, אילמים לרוצה להיאמר.
כתבנו ולא ידענו קרוא, ניסינו את שפת הסימנים ללא הועיל,
דיברנו המון, ברצינות תהומית, את לעצמך אני לעצמי, ממש לא
מבינים מדברים בשתי שפות, אני בסינית ואת בפורטוגזית, אני
בעברית ואת בתורכית, מנסים לחדור את הערפל בצעקותינו האילמות.
היינו עושים אהבה בתוך הערפל, הייתי מביט בעיני שלא למדו לראות
אל תוך עיניך הירוקות, היית מביטה בעיני וחושבת שרואה שם הכל,
צוללת בתוכם את מגיעים היינו לאביונה.
תמיד, ממש תמיד בסופה של הדרמה הזו הייתי נעלם, נמוג בערפל
הסמיך, משאיר אותך, שואלת , היה או לא היה, האם הוא שלי, האם
הוא ממשי, האם הוא בכלל קיים.
אהבת אותי אי שם בתוך הערפל, הייתי מתקרב ומתרחק בו זמנית,
מקרב ומרחיק בעת ובעונה אחת.
היית שם עבורי זמינה משתוקקת למגע ידי, הייתי שם בתוך הערפל,
חומס גופך, נעצר באמצע המהלך, מאבד עולמי, חוזר ונמוג, חוזר
ושב, ואת את נפשך לא ידעת מצער, מאימה, כה אהבת את האיש בערפל
שבעצם לא ראית את פניו, מעולם לא, תמיד היו הם שם בדוק של
טשטוש, כמו היית קודחת מחום גבוה,
מרחפת מסמים מהממים של מרפאת השיניים צוחקת ובוכה ללא שליטה.
אין סוף פעמים אמרו שברי לשוני את האמת השקרית הבלתי אפשרית,
לעולם הבנת את אשר רצית להבין, לעולם המשכתי לקשקש משפטים חסרי
פשר שהפכו באוזנייך למוסיקה שמימית.
אהבנו לא פעם, גופותינו נפגשים באמצע הדרך, גצים הבהיקו, ברקים
רעמו בערפל.
עת סיימנו באביונה מטורפת, הערפל עוטף אותנו מחביא רגעי אושרנו
הספורים.
קמתי והלכתי, בוהה בערפילים שסגרו על הדלת לעד מסתכלת בגבי
הנעלם, יודעת שהאיש הזה לא יחזור שנית להופיע מתוך הערפל,
תצטרכי לחכות עד שיימוג הערפל, מעל העמק בו חיים שנינו.
את מסע הכאב והסבל נשאת ימים הרבה, מתוך הערפל הייה נשלח פתק
מעת לעת, אומר אני כאן, חושב עליך כואב כאבך, ואת לא האמנת,
כעסת, בכית עד גמר הדמעות, רותחת עד גמר המים, חשת נבגדת, חשת
כאב מייסר מוסדות גוף, גופך כשל, נפלת למשכב.
בבוקר שלמחרת, השמש זרחה, ערפילים לא היו, מתוך החורש צעד, איש
אחר מהסס מעט, מהססת ניגשת החלפת מילה, החלפת מגע, החלפת מבט,
עדיין חוששת, עדיין פגיעה, עדיין אוהבת את איש הערפל, לומד
לחוש מחדש, מסתכנת במגע, מסתכנת באביונה, מסתכנת בהפעלת
החושים, איש טוב אומר הראש, גברים עם רע, אומר החוש, מתנגשים,
מנצח הראש, לאט, צועדת משלבת יד, מקבלת בתודה חיבוק אוהב, אולי
נפתח דף חדש, ויש בו באיש את כל מה שרצית לקבל מהאיש בערפל
וידעת כי אין ולא יהיה, תמיד יעלם לו שום בערפילית הבוקר.
עכשיו מתוך הערפל מושטת יד לשלום, מבקשת דבר בשפה המובנת
לשנינו, מבקשת לדעת אותך מבלי געת, מבקשת לאהוב אותך מבלי
להיעלם בערפל הסמיך בתום המגע, להגיד לך, אהבתיך אישה מבלי
לסבול, מבלי לברוח לסינית או קוריאנית.
אט, אט, עולה הערפל מעל העמק, שם במרכזו רואה אני אותך ואת
זוגך הולכים חבוקים, עוצרים ומתנשקים לרגע, כה רב אושרי, כה
שמח אני בשמחתך, קיפלתי את מכונת הערפל, אין לי צורך בה יותר,
את שפתי האילמות לפח השלכתי את אוזני הערלות פתחתי אצל רופא
אא"ג, את חדוות חיי שלפתי מתרמילי המרופט, את קופידון בקשתי
לשלוח חץ, עמדתי שם דואג שהחץ יפגע ויעשה בכם שמות.
שם בקצה העמק עמדתי מחייך, יודע שלוות חיי.


13.08.01