עת עמדה היא בהריונה הראשון צמח לו הר,
במרכזו של ההר עמק חבוי, שתי גבעות נושקות לו להר מימין
ומשמאל.
אני אהבתי את ההרים והגבעות,
מסייר הייתי במרחבי ארצי האהובה, זוגתי.
אוהב הייתי לראות את ההר רוטט ורוגש, עולה ויורד, את הגבעות
רוקדות כהרים.
לקחתי אותה לחאן העתיק,
על דורגל מצלמתי הנחתי, את גופה העגול בקמרונות צילמתי.
עומד גופה העירום אל מול קשת הפתח האפל,
ומעלינו עומד לו ההר, מבזיק חיוך של קורת רוח.
היא עומדת שם עושה כרצוני ניצבת, יושבת, חושפת עוצמת הריונה,
אהבתי את ההר הרוגש הזה, עת רגל בוטשת הרעידה מדרונותיו, את
ידי הרעידו גבעותיה.
שם בצל הקשת המרכינה ראשה ידעתיה,
ההר מעלינו הרכין ראש בפליאה, שואל הכיצד?