אני ועידו היינו חברים הכי טובים. הכי...
הכל התחיל שנפגשנו בתחילת כתה ז', כולם חדשים,
אבל כולם עלו עם חברים לחטיבה. רק אני והוא, לבד.
הוא ישב לידי בכתה, מהיום הראשון, והתחלנו לדבר.
רק שנה אחר כך, באמת נהיינו חברים טובים, והוא נהיה אחד
מהילדים הכי מקובלים בבית ספר.
הוא  היה גבוה, עידו שלי, ככה קראתי לו. שלי... והוא תמיד יהיה
שלי!
הוא היה עם שיער חום ומתולתל, עיניים ירוקות, עידו שלי.
היו לו גומות כל כך יפות, וכל הבנות אהבו אותו. אבל הוא היה
עידו שלי.
אף פעם לא החלטנו את זה, זה פשוט היה ככה. והוא היה שלי!
תמיד.
מאז עברו חמש שנים וחצי, ואנחנו כבר עברנו את ה-17 שנים.
עידו שלי, אהוב הבנות, ועדיין רק שלי.
המורות הכי אהבו אותו, הבנות הכי רצו אותו, אבל עידו,
תמיד הילד הכי טוב, תמיד הכי חמוד, תמיד הכי יפה, ותמיד הכי
שלי.

אני זוכרת ששברתי יד, ואתה באת, עידו שלי.
אתה ישבת ואמרת "הדבר הטוב שיצא מכל זה, שעכשיו תצטרכי אותי כל
הזמן!"
אני זוכרת איך בטקס יום השואה, כשאני בכיתי, אתה חיבקת אותי.
אני זוכרת שהיית שם, עידו שלי.
תמיד הכי טוב היית, תמיד היית אתי.
עידו שלי, אני זוכרת את הצלקת על הלחי שלך,
שקפצנו ביחד בבריכה, ונפלת.
אני זוכרת שבחיסון, חיכית אתי. אני זוכרת, עידו.

הראשון, בנבחרת הכדורגל.
הראשון, בקבוצת השחייה.
החבר הכי טוב,
עם העיניים הכי יפות.
ועכשיו איפה אתה, עידודי שלי?
עכשיו איפה?

כשנרדמתי, לא ידעתי שככה זה יהיה. שעידו כבר לא יהיה שלי.
מעניין אם אתה ידעת.
עידו שלי, אני עוד קוראת לך, ובוכה.
אתה תמיד היית הכי... תמיד!
עידו - שלי!!!
אבל אתה, לא חשבת שזה מה שיקרה.
רק רצית הביתה, רק רצית לחזור...
עידו שלי... עידודי, רק שלי!
רק בשבילי...
זאת לא אשמתך, זאת אף פעם לא אשמתך!
עידו שלי. אתה רק ניסית לחזור.
מי ידע שיהיה אחד כמוהו?
אתה ידעת? עידו שלי...
הגשם ירד באותו לילה חזק מתמיד,
וכשהבוקר הגיע, השמיים היו בצבע דם.
אני ידעתי, עידו, אני קמתי וידעתי.
אמא עוד ישבה לידי, ואמרה, זה רק חלום...
זה רק חלום רע.
אבל החלומות נמשכים כבר חודשים, עידו,
וגם כשאני קמה אתה כבר לא שם.
תמיד אהבת משאיות, עידו שלי.
תמיד אהבת... אבל ככה זה יצא,
עידו שלי.  
מי ידע שאתה תלך? מי ידע?

"זה כבר לא חלום אמא, הוא הלך."

(19.4.04)