"זה היעוד שלך בחיים." היא אומרת, מכבה סיגריה שלישית.
"לשטוף כלים?" אני לא יודעת בעצמי אם אני צינית, מדברת מתחת
לסינר ומעטה של סבון כלים.
"כן. מה רע בלהיות שוטפת כלים?" היא נשענת על השיש כמו על כס
מלכות, ידיה משולבות.
"לא," אני עונה, מקרצפת את הסיר חזק יותר. "פשוט לא ידעתי שיש
עוד מילים נרדפות לשפחה."

כשסיימתי את העבודה הנחתי את הסינר במקום ונפרדתי מהמעסיקה
שלי, וצעדתי אלייך. זה היה מרחק של עשר דקות בערך, עשר דקות של
הליכה מהירה וידיים נוטפות ריח אקונומיקה וחומרי ניקוי, המצח
קצת לח מלשפשף את השולחנות והמדפים. אני נכנסת לחדר המוכר
ומתיישבת בפליטת אנחה על הכסא המסתובב, אתה שקוע במיטה, בוהה
באיזו תוכנית ילדים מצויירת, לבוש לגמרי, כאילו אתה מוכן כל
רגע לזנק לאן שרק יקראו לך. ושתקת. אז גם אני.

הריח שאני הכי אוהבת זה ריח של כביסה, כזה שמרגישים חזק
במכבסות. הוא נקי כל כך ומיוחד כל כך. הייתי יכולה להריח אבקת
כביסה שעות. אבל אתה שפכת לרונדל שלך המון אקונומיקה, כי גם
ככה כל החולצות שלך לבנות, וזה החליא אותי. החליא אותי הריח
הזה, שהזכיר לי ספונג'ה וכלים, וההלבשה הטקסית הזו. היה בה
משהו עצוב, לי זה תמיד הזכיר את טקס יום הזיכרון, כשכולם היו
עומדים בצפירה בהמון עדרי של חולצות לבנות עצובות, מזדהות,
זוכרות, או סתם מתוך איזשהו נימוס או מסורת. הרעש המכני של
מכונת הכביסה היה כמו הצפירה שלנו, כי אתה היית נשען על מכונת
הכביסה ממול במין שקט נפשי בלתי מוסבר בחולצה לבנה, השיער
השחור שלך בלט נורא, וראו עלייך שאתה חושב הרבה למרות העמידה
הרגועה. כאילו את כל ההיפראקטיביות הפיזית העברת למחשבה, נראה
לי שהיה לך כפתור כזה שם שמעביר דברים מהפיזיות למנטליות, זה
היה קסום בעיני. וידעתי שהתמונות עוברות בראש שלך מהר נורא
עכשיו.
רציתי לדעת על מה אתה חושב. כי ביום הזיכרון הצפירה מכתיבה לך
דקה של שקט, של רעש פנימי בנושא אחיד. הצפירה שלנו הייתה
אינדיבידואלית. והיא הייתה לגמרי מבחירה. לאט לאט גם היא הפכה
לטקס, מין טקס פולחן למשהו שלא הצלחתי לפענח. אף פעם לא הצלחתי
לכבס את עצמי לגמרי, תמיד נשארו כתמים. ואתה אמרת לי להכניס
אקונומיקה, כי זה מנקה לגמרי, אבל זה החליא אותי. זה לא היה
מיוחד ונקי, אלא חריף ומשופשף. כמוך, אולי.

אתה עמדת כל הלילה מחוץ לדלת שלה, וחיכית שהאומץ יקפוץ עליך
ותוכל לצלצל בפעמון ולתת לה את כל המילים שלך על דף לבן וורד.
"הפחד," היית אומר לי, "הוא רק רמזור אדום. קחי אותו, תגרמי לו
להבהב, ותקטיני עד שייכנס לכיס. אז עכשיו יש לך נורה אדומה
קטנה ומהבהבת שתזכיר לך רק להיזהר, כי את באמת לא שמה זין."
אתה אומר שהתלבטת אבל אני יודעת שפחדת. אבל זה בסדר, אם אני
יודעת לקרצף חרסינה, אני גם יודעת לקרצף פחד. אם רק היית נותן
לי.

על כל מילה שאמרתי הייתה לך תשובה מהירה. אמרתי לך שאני לא
מאמינה באהבה, ואתה אמרת שאתה לא מאמין באלוהים, והדבר היחיד
שהאמנתי בו באמת היה בך ובריח החזק של הכביסה שנדף מהמכבסה
ברחוב ז'בוטינסקי. אפילו בעצמי לא האמנתי, לא חשבתי שיש לי
במה, גם כשהחלפתי אבקת כביסה, הכל מתחת נשאר בדיוק אותו דבר,
והנורה האדומה והמהבהבת בכיס שלי הבהבה הרבה יותר מדי חזק, עד
שיום אחד הכנסתי אותה לכביסה עם המכנסיים, והיא התקלקלה.

"היא שוכבת איתו."
"מה חשבת?"
"למה היא שוכבת איתו! היא אוהבת אותו! היא אוהבת אותו."
"אהבה זה לא לנצח."
"גם אני לא."
לפעמים גם נשמעת לי חלש, אבל החורים בדלת העידו אחרת. על התקפי
זעם בלתי נשלטים וכוח בלתי נלאה. על הקיר שלך היו כתובים שירים
ומשפטים ואני תמיד רציתי להיות חלק, אבל אף פעם לא הייתי. פעם
אחת ויחידה ראיתי את החלון שלך וקיוויתי שאוכל לקפוץ דרכו
ולהתנפץ למטה כמו זכוכית, עם הרעש של הניפוץ, כי הוא מזכיר לי
קצת פעמונים.

אתה אזרת אומץ וצלצלת בדלת. היא קראה את המכתב ואני יודעת שהיא
בכתה. גם אני, תאמין לי, גם אני.
למחרת הלכתי לעבודה, עשר דקות הליכה ממך, וארבע דקות הליכה
מהמכבסה ברחוב ז'בוטינסקי. שמתי את הסינר וניגשתי לכיור כמו
תמיד, לעמוד מול ערימת כלים בלתי נגמרת ולשפשף מהם את הלכלוך,
ומעצמי את הבדידות.

אבל היא קנתה מדיח.

הלכתי למכבסה למרות שלא היה לי שום בגד לכבס. ארבע דקות של
הליכה איטית, הידיים מריחות מקרם ידיים זול, המצח קר מחוסר
הבנה. נכנסתי למכבסה וסגרתי את הדלת, והריח מילא את נחיריי.
הורדתי את החולצה שלי והכנסתי אותה למכונה, כמה שקלים ולחיצת
כפתור, והצפירה שלנו מופעלת כאילו בהזמנה, אינדיבידואלית, רק
שלי. רק אני, בחזייה לבנה, נשענת על מכונת כביסה. חזייה לבנה,
טקסית, עצובה, זוכרת, אולי גם מתוך נימוס, הרגל, מסורת. זו
הייתה צפירת זיכרון, ואתה לעולם לא תדע למה.

אבל אני כבר לא אוהבת ריח של כביסה.