רוצי, רוצי לאן שיקחו אותך רגלייך, רוצי מהר ילדה.
באמצע הרחוב, באמצע הלילה, באמצע החיים המיותרים האלה.

הרחוב היה עמוס, המוני אנשים ודוכנים, קרנבל של אמצע הקיץ.
שירה לא ראתה את הצבעים, לא הריחה את הריחות, לא שאפה אל
ראותיה ריחותיהם המתוקים של צמר-גפן מתוק ותירס חם.
היא רצה ברחוב, נדחקת בין גופות חוגגים, פילסה דרכה בידיים
קטנות ועייפות. אף אחד לא רדף אחריה ולא היה זה הפחד שהדיר
שינה מעיניה הלילה, רק התחושה הזאת שהיא חייבת לרוץ, חייבת
ללכת - אבל לאן?
בפיג'מת כותנה תכולה, קופאת מהרוח הקרירה של אמצע הלילה במדבר,
שירה חיבקה כתפיה והמשיכה לרוץ עיוורת, נשמתה קצרה ועיניה
נפוחות אחרי שעות של בכי בלתי פוסק. רגליה היחפות כואבות
כואבות, היא יודעת שהיא חייבת לשבת קצת, לנוח קצת אבל דוחה את
העצירה כל פעם - רק עד לעיקול הכביש במקום בו מהבהב פנס הרחוב,
רק עד ספספל העץ עליו חבוק זוג אוהבים, רק עד שלא תרגיש יותר.
עד שתעלם במרוצתה.
בבכיה ובמרוצתה לא הבחינה שירה כי בעת שרצה לכיוון היציאה
מהפאב השכונתי, עמד לצאת משם זיו.

... "אוי, אני ממש מצטערת, הפלתי אותך? הכאבתי לך?" שירה
התבלבלה לרגע כשמצאה עצמה שרועה על מרצפת הרחוב ומתחתיה גבר
זר. במבוכה התרוממה על רגליה וציפתה למצוא מבט כועס ומילים
קשות על שרצה כך ברחוב והפילה את הגבר כשיצא מן הפאב. היא
הביטה בו בחשש וראתה חיוך גדול נמתח על שפתיו בעודו מתרומם
לאיטו מהמרצפת הקשה.
"את בסדר? לאן את רצה?" שאל זיו את שירה, מביט בה ורואה את
עיניה האדומות והנפוחות, רואה שהיא לובשת כותונת ותו לא, רואה
את שיערה הסתור ואת המבט העצוב כל כך בעיניה.
הוא רצה פתאום לחבק אותה, רצה בכל מאודו, ונבהל מהתחושה
המפתיעה שמילאה בו הנערה הזרה.
"אני... אני בסדר... אממ... אני בסדר, תודה לך ו... וסליחה על
הנפילה", מלמלה שירה בקול חלש. היא השפילה את עיניה, לא רצתה
שיראה אותה בצערה.
שירה הסתובבה ממנו והחלה ללכת לאיטה במעלה הרחוב.

"רגע! חכי! אל תלכי ככה, אני רואה שמשהו קרה, יש לך לאן ללכת?"
זיו הדביק את צעדיה במבוכה, לא לגמרי מבין את הרצון הזה שלו
להיצמד לנערה האומללה שהפגישה את מרפקו בעוצמה עם שולי הכביש
המכאיבים.
הוא הניח יד עדינה על כתפה ונחרד כשקפצה למגעו ונצמדה אליו
בבכי. גופה רעד צמוד אליו.
הוא יכל להרגיש את פעימות לבה חזקות מול חזהו ואת נשימתה הכבדה
והאומללה.
זיו הרים זרועותיו ובמבוכת מה הניח אותן על כתפיה של שירה,
חיבק אותה בקלות כשמבט שואל בעיניו. מה קרה לה לעזאזל? מי הרג
את נשמתה הצעירה הערב הזה?

זיו הניח ידו על סנטרה של שירה ובעדינות הרים אותו אל פניו.
הוא הביט בעיניה הכחולות וראה שם עצב עמוק שלא הצליח להבין.
שירה עצמה עיניה בבת אחת כשראתה את השפעת מבטה עליו, קללה
הסתננה מפיו.
"אני... אני לא יודעת מה קרה לי... אלוהים אני כל כך נבוכה...
אני בכלל לא מכירה אותך..." שירה התרחקה במהירות מחיבוקו.
בכיה התחזק וגופה רעד לגמרי. היא עמדה שם, באמצע הרחוב הססגוני
כשמוזיקת חג סביבם ואנשים מקיפים אותם מכל עבר. הוא הביט עליה
בתדהמה.
"זה בסדר, אל תדאגי ילדה... אבל מה קרה לך? אני יודעת שאת לא
מכירה אותי, אני יודע שמוזר לחבק איש זר באמצע הרחוב, אבל אני
לא אפגע בך - אני רוצה לעזור. אני יכול לעזור?"
"אתה לא תבין... אין מה לספר... זאת אני, רק אני" חבטה בו שירה
עם מילותיה וקולה מיואש.
ובבת אחת הסתובבה והתחילה לרוץ במעלה הרחוב. לפני שזיו קלט מה
קרה היא כבר התרחקה ונעלמה בין האנשים החוגגים ודוכני המזון.
זיו נותר עומד באמצע הרחוב מבולבל, ריחות התירס החם והמוקפץ
התאילנדי שבדוכן לידו עטפו אותו במהרה וניחוח הבושם הקלוש שעל
חולצתו מחיבוקה נעלם כלא היה.

הוא ניער ראשו, עצם את עיניו ופקח אותן שוב ומלמל לעצמו בשקט
"אלוהים אדירים".