[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי סביון
/
חשבון הנפש שלי

אני יושבת בחדר שלי, לבד, הוא נעול וברקע מתנגנת המוסיקה
הקלאסית שאבא שלי השאיר, בטהובן נדמה לי, ומקור האור היחיד הוא
מנורת הלילה שלי ואין אף אחד בבית. אני עדיין מנסה לשחזר את כל
מה שקרה. איך זה נפלט לי מהפה? על מה היה הריב? ובכל... למה?
כבר שנה עברה מאז הריב עם מאיה. אולי היא לא זוכרת את הכל, אבל
אני לא שכחתי אפילו פרט אחד, אני זוכרת איך זה נפלט לי מהפה,
הסוד שלה, איך כל כך הצטערתי...
אני ומאיה חברות מילדות, למרות שאני במקור מירושלים והיא
מגבעתיים, אבל עברתי דירה עם משפחתי לגבעתיים וכך הכרנו. אני
עדיין זוכרת את היום הזה, קיבלנו דפי עבודה במחברת חגים, אם
אני לא טועה, שלי התלכלך אז הייתי צריכה לצלם אחד. אבא הציע
שנלך למאיה, כי אנחנו גרות באותו רחוב. אבא ואני הלכנו אליה
ובזמן שהוא צילם את הדפים אני והיא שיחקנו עם הבובה שלה, שולה,
עם העיניים הכחולות הגדולות והשיער המתולתל והזהוב, בדיוק כמו
מאיה.
אני ומאיה כבר בכיתה ו' ועדיין חברות טובות, לפחות היינו (גם
שולה עדיין אתנו למזכרת).
ב-1 בינואר לפני שנה הכל התחיל... המורה שלנו לגיאוגרפיה,
יוכבד, ביקשה מאתנו להכין פרוייקט על אחד האזורים בארץ וכמובן
שאני ומאיה הכנו אותו יחד. עבדנו עליו ימים ולילות, פעם אני
אצלה ופעם היא אצלי, בקיצור השקענו בעבודה כמו שלא השקענו באף
פרוייקט אחר. הכנו את הכל, העמדנו את ההרים במקום, צבענו בכחול
את הנחלים. את העבודה השארנו אצל מאיה וציפינו בכיליון עיניים
למועד ההגשה והנה הגיע המועד המיוחל: ה-16/1.
עברתי דרך שער בית הספר בשמחה, הרי ידעתי שאחרי כל ההשקעה הזו
בטוח שנקבל 100, מה שלא ידעתי הוא מה שהיה בכיתה.
נכנסתי לכיתה עם חיוך מאוזן לאוזן אשר הלך וקטן מרגע לרגע...
ברגע שנכנסתי ראיתי כמה בנות ליד השולחן של מאיה (נועה, מירי,
רבקה ושירי). לאט לאט הן הסתובבו ויכולתי לראות בבירור, ברווח
בין רבקה לנועה, את מאיה, מלאה בדמעות. ניסיתי להתקרב אך לעברי
נשמעו צרחות כמו "בוגדת", "איך יכולת?!" אבל הצעקה שעדיין
מהדהדת בראשי היא של מאיה, כשהיא עדיין בוכה, "איך יכולת לעשות
לי את זה? אני בטחתי בך... " היא נשמעה כל כך מאוכזבת. התחלתי
להתקדם לעברה ופתאום היא צחקה ואמרה: " שלא תעזי, שלא תעזי
לגעת בעבודה, היא שלי ורק שלי". כל הרחמים שהרגשתי כלפייך, כל
האהבה, כל הרגשות הפכו פתאום לרגש אחד - שנאה. איך יכולת? בכלל
לא אמרת לי מה קרה... אבל למה? למה לא אמרת? אם היית אומרת הרי
עכשיו היינו עדיין חברות... הו מאיה...
לא הייתי צריכה לומר את מה שאמרתי... אבל כן אמרתי - "לכי, את
והאבא הנכה שלך".
מיד הצטערתי על מה שאמרתי. את, שבטחת בי מספיק כדי לגלות את
סודך הכמוס ביותר, שלא נתת לאף אחד חוץ ממני להיכנס לביתך כדי
שלא ידעו, אפילו לדני לא גילית, לחבר שלך. ואני אכזבתי אותך
ופתאום כל רגשות האשמה עלו וצפו. באמת בוגדת אני - בדיוק כפי
שאמרת. הו מאיה כמה אני מצטערת... ופתאום החלת לפרוץ בבכי ואני
רציתי לרוץ אלייך, לגעת בראשך, בשיער הבלונדיני והרך ולומר לך
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר". התקדמתי מספר צעדים, אך נועה חסמה
אותי, ניסיתי לעבור אבל לפתע היא התחילה לדבר "חוצפנית, איך
גילית את זה? רק לך היא סיפרה, אפילו לא לי ואני מכירה אותה
עוד מהגן! בוגדת אחת, זאת את, את שמחה?! בשבילך דני עזב
אותה".
ופתאום הבנתי את הסיבה לבכי, אני, אני גרמתי לשתי העיניים
הכחולות והגדולות הללו להירטב, להאדים, אני גרמתי לך לבכות.
כולם כבר ירדו עם מאיה לשירותים, נשארתי לבד בכיתה הריקה ולא
זזתי. לבי רצה לרוץ אלייך ולהתפייס אך רגלי עמדו ולא זזו.
ואני, שלומית, לא מבינה מה גרם לדני להתאהב דווקא בי. אני,
שמעולם לא הייתי מקובלת, אפילו כשהייתי החברה של מאיה - הילדה
הכי מקובלת בכיתה. ואתה, הילד הכי מקובל. מעולם לא הרגשתי
שייכת לפה, לבית הספר שמיר. היו פעמים שרציתי לעזוב אך את,
מאיה, זה מה שהשאיר אותי פה. פתאום הרגשתי תחושת אי שייכות,
רציתי לברוח, הרי בלעדייך אין טעם להישאר פה, וכך גם עשיתי.
רצתי כמה מטרים, אך שכחתי מהמדרגות, מעדתי והתגלגלתי עליהן.
עברתי 12 מדרגות, נחתתי על הבטן וראשי בתוך ידיי - כל כך
התביישתי בעצמי. פתאום החלו הדמעות לזרום, לא בגלל הנפילה, לא
בגלל המכה, אפילו לא בגלל הדם שירד לי מהאף והיד שכנראה שבורה.
בכיתי בגללך, בכיתי עלייך, והדמעות קשות מנשוא. בזמן שבכיתי
הרגשתי יד המלטפת את ראשי ופתאום שמעתי קול: "שלומית, אל תבכי,
בואי איתי, נלך לאחות". כל כך אהבתי אותו באותו הרגע, הוא היה
כל כך נחמד, כל כך אדיב, זה היה דני, אך ידעתי שממילא אין לי
רגשות כלפיו ואני לא סתם אשקר לעצמי. הוא עזר לי לקום ואני,
אני לחשתי לו באוזן: "תחזור למאיה, טוב?" וברחתי. מאז דני היה
מבקר אותי יום יום, מביא לי שיעורים, ואת, מאיה, הסכמת עם זה,
למרות שידעתי שלא היית שלמה עם ההחלטה. ואני הלכתי והתאהבתי
בדני אבל ידעתי שאשמור זאת אך ורק לעצמי, הרי את חשובה לי יותר
מכל אדם אחר.
היום אני כבר בבית הספר ואנחנו עדיין לא מדברות, אולי טיפה אבל
לא כמו פעם. לפני כמה ימים היה שוב ה-16/1, שנה חלפה מאז הריב
שלנו ולא יכולתי להתעלם מכך. לכן אני עושה את חשבון הנפש שלי -
ביומן, ומחליטה שמחר אבקש ממך סליחה.

זה היה סיפור קצר שנדרשתי להכין כעבודת בית בכיתה ח'...
המצאתי את הכל אך יש בו גם דברים שקרו לי בחיי הפרטיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רק מנסה
להקריא לאחיין
שלי סלוגן לפני
השינה והוא שם
ככה את הידיים
על האוזניים
וצועק : "לא
רוצה סלוגן !
ספרי לי סטיקר
!"






צפיחית בדבש
פדהצור בקיצור


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/05 20:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי סביון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה