היא הסתכלה עליי בעיניים מתות. כאילו העולם קרס על הכתפיים
שלה. כאילו לא אכפת לה כבר מכלום., והיא לא יודעת כלום.
הסתכלתי לה ישר לתוך העיניים, לתוך הנשמה הרקובה והמתפרקת, אבל
היא לא הצליחה להסתכל חזרה. לא באמת. היא הסתכלה, כן, אבל במבט
חלול כזה, כאילו היא לא באמת מה קורה, מי עומד מולה.
זכרתי אותה מהתקופה שלפני. כשעוד היה לה חיוך בעיניים, משהו
להשיג, מטרה בחיים. אהבתי אותה אז, רציתי להיות איתה כל הזמן.
והיא, כשאמרתי לה פעם, חייכה אליי חיוך עדין כזה, מבין. לא
מתרברב או יהיר. פשוט מבין. אחר כך היא נתנה לי לשבת בחדר שלה,
להקשיב קצת למוזיקה. אבל היא לא ישבה איתי; היה לה מבחן, היא
הייתה חייבת ללמוד. ולי, לי לא היה נעים להפריע, אז אמרתי שלום
והלכתי הביתה.
היא אהבה אומנות; תמיד חלמה להיות ציירת גדולה, או אולי
אדריכלית. במיוחד היא אהבה עבודות של דאלי; היא אמרה שהן
גורמות לה לחשוב, כי הן שונות. בכלל, היא הייתה קצת חולמנית
כזו. תמיד, כשהצצתי עליה מהחלון, ראיתי אותה יושבת ובוהה קצת
באוויר, עם מבט חולמני כזה, מרחפת לה בעולמות אחרים. אהבתי
לראות אותה ככה. דמיינתי אותה עם שמלה לבנה ארוכה, וכתר מוזהב
על הראש, כמו נסיכה. או עם פרחים בשיער, גם זה היה מספיק
בשבילי.
ובבית, לפעמים ישבתי וחלמתי עליה. חלומות תמימים כאלה, לא משהו
כזה. דמיינתי אותה לידי, אומרת שהיא מרגישה כמוני. ומחייכת.
תמיד מחייכת. כל כך אהבתי את החיוך שלה; הוא היה אמיתי, פשוט
כזה ומבין. וכשהיא צחקה, היא הייתה מושלמת.
זה בטח נשמע נורא מטופש וקיטשי, אבל אני ידעתי שהיא מלאך. פשוט
ידעתי. זה היה ברור, בגלל איך שהיא חייכה, איך שהייתה מסביבה
מין הילה כזו כל הזמן, איך שהיא תמיד הסתדרה עם כולם. אפילו
כשהייתה עצובה, היה לה מין חיוך כזה; מלנכולי, אבל עדיין מבין,
עם מין סימפטיה כזו לכל העולם.
לפעמים לא הבנתי אותה. לא ידעתי למה היא עושה את הדברים שהיא
הייתה עושה. כי למרות שהייתה לה החזות הכי עדינה בעולם, היא
אהבה להתפרע, לחיות על הקצה. היא אמרה שהיא רוצה לנצל את החיים
שלה עד הסוף. אבל כמובן, היו לה את הגבולות שלה. היא לא הייתה
מוכנה לעשן, או לקחת סמים. ולא שלא הציעו לה. אנשים שקנאו בה,
שרצו שיהיה לה רע. אבל היא שמרה על עצמה ותמיד ידעה איפה לחיות
את החיים, ואיפה להיות ילדה טובה ותמימה.
פעם אחת, כשראתה אותי במסדרון, קראה לי, ושאלה אותי אם בא לי
לבוא איתה. אני, בלי לחשוב פעמיים, אמרתי שכן. לא יכולתי לסרב
לה. היה לה את המבט הזה בעיניים, הנצנוץ הזה, החיוך השובב.
זה היה היום הכי מדהים בחיים שלי. זה בכלל לא משנה מה עשינו.
הייתי איתה וזה כל מה שהיה חשוב. הייתה לי תחושת אושר, תקועה
לי עמוק בתוך הגרון, וחיוך מטופש מרוח על הפנים.
כל כך אהבתי אותה. הערצתי אותה. היה הייתה כל מה שרציתי להיות,
כל מה שרציתי בכלל. הייתה לה גישה אופטימית, וכמעט אף פעם לא
ראיתי אותה עצובה. המחברות שלה היו מכוסות ציורים של סוסים,
פיות, דרקונים ואבירים. בחדר שלה, מאחורי המיטה, ציירה את עצמה
בגודל אנושי, עם כנפיים ארוכות של פיה, ואוזניים מחודדות, כמו
של אלף. בציור היא לבשה בגדים מוזרים כאלו, בגדים שלא תראו
בעולם האמיתי. כששאלתי אותה, אמרה שזאת היא האמיתית, שהעולם
שלנו לא מספיק לה, שהיא לא באמת נמצאת פה, היא חיה בעולם משלה,
בעולם מלא יופי וקסם. ואז הייתה הולכת לקרוא ספר על נסיכות
ואבירים, ומצחקקת לעצמה מדי פעם.
היו אנשים שאמרו שהיא קצת משוגעת. אבל אני ידעתי את האמת. היא
לא שיקרה. היא לא המציאה. היא באמת מלאך. פשוט חטפו אותה לפה
מעולם אחר. כי היא כזו.
ואז זה קרה. מה שגרם לחיים שלה להיעצר. כלום לא עניין אותה
יותר, אפילו לא הספרים והציורים שלה. היא הפסיקה ללכת לבית
הספר, ופשוט ישבה בחדר שלה ולא עשתה כלום כל היום. הלכתי לראות
אותה. ניסיתי לנחם אותה. אבל לא נראה לי שהיא בכלל שמה לב
שהייתי שם. כל כך כאב לי לראות אותה כך. כל כך שונה, כל כך
שבורה ואחרת.
אחרי כמה ימים, נהיה לה המבט הזה בעיניים. המבט המת. כאילו
שרפו לה את הנשמה מבפנים, מהשורש, והיא בעצם רק קליפה ריקה של
בת אדם.
יום אחד באתי לבקר אותה. ישר כשנכנסתי לחדר שלה, ראיתי שהיא
כרתה לעצמה את הכנפיים. היא שכבה על הרצפה ודיממה. ההילה
מסביבה נעלמה, והעיניים שלה היו עצומות. כרעתי לידה וחבקתי את
הגוף הקר שלה. לא היה אכפת לי שהתלכלכתי מהדם. באותו הרגע לא
היה אכפת לי כלום.
למה? למה עשית את זה? איך אוכל לחיות עכשיו, בלעדייך?
לקחתי את הסכין והלכתי אחריה.
אני אוהבת אותך |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.