בניסיון האחרון לברוח מהעולם הטרדות היום יומי שלי ולהגיע לארץ
הפלאות, כשלתי.  נחתתי בבית משוגעים בצפון מזרח ארה"ב, בשלכת
של סוף ספטמבר.
המטפלים קבעו בחוות הדעת שלי שלמרות צלילות דעתי וחדות המחשבה
בה אני מתבטאת, ניכרת עלי השפעת תסמונת סכיזופרנית. הם הסבירו
לעצמם שלא ייתכן שדווקא בבית המרגוע שלהם תנחת אליס ותבקש לדבר
עם הולדן קולפילד, שהרי עזב את המקום לפני מספר שנים לטובת
חיים משוקמים בחווה בדרום, יחד עם אחותו הקטנה פיבי.  
ניסיתי לטעון שהרי אין כל שימוש לתעודת מזהה בערוץ הפלאות מפני
שיש אחד מכל סוג וכל פרט הוא ייחודי, אולם הם לא התייחסו לטענה
ברצינות, למרות שרבים מהם הודו שבאמת די מגוחך להתחזות לילדה.

ערימות ענקיות של עלים צהובים-אדומים הצטברו מתחת לעצים, לקראת
החורף המתקרב והשלגים של חג המולד. בדרך כלל רק עצי האשוח
והמחטים נותרים ירוקים לקראת סנטה קלאוס, זה לפחות מה שהולדן
אמר לי.
הולדן חזר לטיפול לאחר שהיה מבוקש מספר שבועות בעוון רצח
התמימות, כך לפחות הוא הסביר. היה די ברור מהעיתונים שהגבר
הצנום והמזדקן, שהזמן נתן בו אותותיו מאז הספר אותו כתב, רצח
את אחותו הקטנה, פיבי, כשהפסיק לקחת תרופות ביוזמתו. בראיון
שלו לבלאדי ניו יורק טיימז, הוא הסביר שהכדורים האלה ממכרים
כמו שקר וטישטשו את מחשבתו. למזלו ולמרות רצח האופי שבוצע לו
בכתבת שער בעיתון כה פופולארי שמגיע לכל בית במדינה, המושבעים
מצאו לנכון לאשפז אותו עד יום מותו באסילום הנשמות שלנו, ולא
להוציא אותו להורג או לשלוח אותו למאסר עולם כפול באחד מבתי
הכלא הקשים, שם היה משיג לעצמו חתן וייתכן וצעקותיו היו
מונצחות לנצח בקירות הכלא.

לפעמים אחרי השיחות הארוכות שלנו, בהם אני מספרת לו אודות
חבריי הותיקים מארץ הפלאות, הוא משתתק לרגע וקם. כעבור כמה
רגעים, הוא שב עם מגרפה ומיוזמתו עורם עלים, בכדי שלא נעשה רעש
ונעיר את פיבי כשאנחנו מתמזמזים על הדשא.
הוא לא גבר מנוסה במיוחד ולמרות הברושורים הרבים שהאחיות
מחלקות לנו, הוא עדיין לא הצליח להבין באיזה כיוון לעטות על
עצמו קונדום. אני חושבת שבשלב הזה, לא נוריד בגדים.
אני זוכרת שהארנב-שעון שתמיד ניסה להדריך אותי בנבכי וברזי
המין בארץ הפלאות היה תמיד גומר מוקדם, מרוב לחץ להגיע לאותם
המקומות השגרתיים ולהפגש עם אותם אנשים משעממים, איתם היה דן
בנושאים חשובים ולעוסים בפעם האלף. לא הייתי רוצה לקחת חלק
בסיטואציה מינית שהייתה מביכה עבור הולדן, משום שוודאי היה
מתחיל לקלל ולגדף אותי או סתם להמציא סיפורים על איך שהוא אנס
את הגופה של פיבי וקירקף את גולגולתה, רק בכדי לחשוף את החבר
המחורבן ההוא מהקולג'.

הוא לא מפסיק לדבר על החברים שלו מהקולג' ואני חושבת שהזוגיות
שלנו תקועה בעבר, משום שלשנינו אין הווה ועתיד... לפחות במוסד
הזה. הסביבה כאן כל כך סטרילית וחסרת אירועים מרגשים, אני
מרגישה כאילו אני שוב בבידוד, רצה אל מזרונים הממוסמרים
לקירות. דבר לא קורה באמת, הכל מבוקר ובטוח כמו במציאות
הבורגנית. הסיכוי הקטן שייקרה משהו מבוטל, בזכות השגחה קפדנית
של הסגל וההשפעה המדכאת של התרופות שהם מזריקים לנו.
אני מתארת לעצמי שגם בשותפות אמיתית עם גבר הייתי משתעממת,
השגרתיות שבקשר והעדכונים הלא פוסקים בין בני זוג פשוט גורמים
לי לחוש מיצוי עניין בפרטנר, למרות שייתכן ובסיטואציה לא
מחייבת בה שנינו היינו מתפתחים, הקשר היה מצליח.

אולי למרות חוסר הוודאות שבמפגשים עם חתול צ'שייר, הוא מה שאני
צריכה ברגע זה. מישהו ילדותי שאי אפשר לתת בו אמון, רק בגלל
הרגשה שהוא לא כנה איתי לגמרי בגלל המהפכניות הטמונה בו
והציניות שלו, שכבר פגעה בי. אני אולי קצת מפחדת שהוא ימצה
אותי בשלב מסוים ואחרי מפגשים ארעיים איתו, אני באמת מרגישה
שדודה מנטלית.
אני מנסה להסתיר מהולדן את המפגשים האלה. חתול צ'שייר בדרך כלל
קופץ מהעצים היישר לקרבי ומפתיע אותי בעזות רוחו ובחיוניות
שבו, אבל אני לא יכולה פשוט לברוח איתו ולעזוב את היומרות שלי.
אני מפחדת ממנו. לפעמים אני יכולה לריב איתו שעות ולצעוק עליו
שהוא אפס, אפילו הטחתי בו האשמות שווא, אבל הוא תמיד חוזר
וכאילו שוכח מכל מה שקרה מקודם. אי אפשר שלא לתהות באיזה חלק
של נפשי הוא נמצא, בין המפגשים האקראים שלנו.  
הוא כנראה מחבב אותי בגלל פן ספציפי בי שאני לא מכירה, אותו
הוא רוצה לסגל לעצמו. צ'שייר מתעצבן בכל פעם מחדש, שאני מסבירה
את האינטרס שלו בראייתי. הוא אומר שזה כנראה הולדן או איזה
טמבל אחר שלא קשור אליו בכלל.

באחת מהמריבות שלנו, הוא ציין שהוא יושב למעלה, מאחורי
העיניים. הוא סיפר שדווקא משם הוא לא יכול לאמץ את התפיסה שלי
ולהבין את ראיית העולם שאני יוצאת ממנה כי הוא מסתכל פנימה,
לתוכי ולכן הוא אוהב אותי כשלם. הוא רואה את כולי בו זמנית
ומבין את תרומת החסרונות הטמונים בי לישות הכוללת המורכבת מכל
המחשבות והרגשות שמתרוצצים לי בראש.
חבל שהוא לא יכול להסתובב ולהסתכל דרך העיניים שלי, אני ממש
צריכה שמישהו יבין את הבדידות שבי והמצוקה הנוראית של להיות
לגמרי לבד.
לפעמים אני מרגישה את חתול צ'שייר בועט לי בתוך הראש. זה קורה
בעיקר כשאני כמעט מתפתה לשכב עם הולדן ומתמסרת לתיאוריות
הצדקנית שלו, שמציגה עולם חד משמעי וערכי בו אין מקום לחתולים
צבעוניים ולא גשמיים כמו צ'שייר. בציפורניו המכאיבות הוא שורט
לי את המחשבה ומפרה את הנועזות שבי, אבל אין בו שמץ של קנאה
מבוגרת אלא אהבה כנה של ילד לחברה שלו.

לא אחת הוא הציע לי לרכוב איתו לעבר המזרח בחיפוש אחר שקיעה,
כשזנבו כרוך בידי.
אני מקווה שחתול צ'שייר יגיע כבר ויציע לי לברוח איתו, לפני
שהאחיות יראו את שארי גופתו של הולדן מתבוססים בדמו כמו ברווז
מהאגם הקפוא. כן, ברווז מאלה שהבורגנים מכינים ממנו מטעמים
בחורף ומשרים אותו במיץ תפוזים, שולקים את איבריו הפנימיים
וממלאים את גופו בעלים צהובים-אדומים יבשים.