"הבדידות נאה לך" אמרתם "מחויבות? עבור מה?"
וכעת, בני אנוש, הייתכן?
צאו נא לרחובות העיר,
רקעו ברגלכם, אשר רמסו כבודי,
הצליפו בתופים והכריזו בפיכם, אשר רצחני שוב ושוב, כי מת לבי.
ואמי היקרה, תשב בצד מיטתי ותסרב להאמין כי הנה הגיע הקץ,
נסתם לו הגולל על לבי.
"ובכן, התסכימי לתרום איברי ביתך?" ישאלו את אמי והיא תהנהן
בראשה בהסכמה כנועה.
אך אבוי לאותה בושה.
לבי, לבי השבור חדל הוא מלפעום אך מוחי וגופי חיים הם, הכיצד
ייתכן הדבר?
ואני, כיצד אסביר האירוניה? אני, שבלבי מדובר?
אני, אשר ימים כלילות חיפשתי אהבה...
נתתי לבי לכל מבקש, ובלבד שאוכל לחוש אהבה.
מסרתי גופי לכל מחייך, ובלבד שאוכל לחוש אהובה.
רצויה.
ולו לרגעים מעטים, מתגוללת בין סדינים לא לי,
גונחת בבחילה.
מזייפת.
אך לזה שאהבני, אהבת אמת, לו לא התמסרתי כי פחדתי לאהוב.
אבסורד.
כל חיי פרדוכס.
וידיי מפשפשות בגופי בלילות קרים,
אולי אמצא שם נחמה...
חובקת גוף זר, לא מוכר,
אולי כלל חסר נשמה...
כמוני.
נראה כי כבר לפני מספר שנים הייתם צריכים להכריז על מות לבי
ואולי אף פעם לא הוא חי...