מחשבות מחשבות שוטפות אותי כעת
מוחי זירת קרב של פירותיו
ואני שק אגרוף של טעויותיי.
עוד מעט, עוד מעט, המתן קמעה גופי האבל...
עוד רגע קט ותחושת הנמנום של ערימת הכדורים שנטלתי תחל להשפיע
מוחי יעקצץ לו בנעימים
גופי יתעלף לו מחוסר תחושה
ורק לבי, לבי, לבי. ארור שכמותו, ימשיך לפעום.
אני יודעת...
גוש מפויח ומקולל שלא מרפה, ולו לשנייה אחת עלובה מהפעימה
המתחדשת. הרעה.
אמש, כשחדרת אליי חשתי כנולדת מחדש
מרטיב את תעלת מנהרתי בלשונך המענגת,
מפריח בי רוח חיים עם כל חדירה וגניחה מהולה באינטימיות
מעושה.
והיום, באת ולקחת את רוח החיים שהפרחת בי בפיך הטעים ובאהבתך
הכוזבת
ובאותה היד הגדולה שליטפה ועינגה, נפנפת אותי מעליך, משל הייתי
זבוב טרדן.
אך, אבוי, אל נא תתהה בתוכך, אהובי,
כי לא משומך נטלתי ערימת כדורים זו.
ולא משומך העברתי הדק קר על רקתי הבוערת.
אלא משום הארס המפעפע בתוכי, כוולקאנו המאיים להתפרץ לו על כפר
נידח.
נו,
שאסחט את ההדק ?
או שאחכה לה, לשמחת העניים, שתחזור לה לרעות בשדות מחשבותיי?
דמעות דמעות, שדודות שדודות על מפתני
נחש פתן מתפתל לו משקר אהבתי
אוי, מתי ייגמר לו הסבל והתחושה תכהה לה מעצמה?
מתי, גוש ארור שכמותך, תפסיק להילחם על הפעימה האחרונה
הכה לא רצויה
הכה לא מבוקשת...
כן, כן
את מותי, אני מבקשת...