עכשיו אני בדרך הביתה.
לבושה בשחור, משקפי השמש מסתירות את העיניים שלא רוצות לראות
יותר.
הדמעות זולגות לאט לאט מתחת למשקפיים והלב.. קרוע!
איזו הלוויה עשו לך מלאך שלי,
כולם אמרו כמה הם מתגעגעים וכואבים עליך ואיך הלכת ככה..
ואני ישבתי בצד, על ספסל אבן קפוא באמצע אוקטובר,
מנסה באמת להבין איך יכול להיות שלא אראה אותך יותר.
והיום, היום יש לך יומולדת, היית אמור לחגוג היום את יומולדת
ולהשתחרר מהצבא.
השיחרור לו אני ואתה כ"כ חיכינו - שנהיה יחד!
אני בדרך הביתה מהמקום השקט ביותר שיש,
השארתי אותך שם, מתחת לאדמה, ערום ומפוחד.
הכל היה שקט, אפילו הציפורים לא צייצו,
או יותר נכון לפחות לא רציתי להאמין שציפורים יכולות לצייץ
ביום כ"כ עצוב, הייתי שבורה.

הגעתי הביתה, זרקתי את המפתחות ומשקפי השמש על השולחן.
ראיתי שבמזכירה האלקטרונית יש הודעות לפי היבהוב הנורה הירוקה
המעצבנת הזאת, לחצתי על הכפתור וההודעות נשמעו בזו אחר זו,
לא רצו להפסיק כמו צרור כדורים...
זאת הייתה היועצת שהשאירה המון הודעות, חיפפתי כל הודעה ולא
שמעתי אותה עד הסוף "אני יודעת שעצוב וקשה לך, את יודעת שיש לך
עם מי לדבר ואת לא לבד בעולם.." שמעתי את היועצת מתחילה לזיין
שוב את המוח כאילו באמת איכפת לה ממני וכאילו היא יודעת מה
עובר עליי.
"דיייייייי" צעקתי בכל הבית והעפתי את הטלפון מהשולחן הקטן
שעליו עמד בפינת הסלון,
הלכתי למקלחת ושטפתי פנים, המים והדמעות התמזגו יחד ונטפו
לצווארי, הסתכלתי על עצמי במראה, מה נעשה ממני, איזה בן אדם
עצוב וממורמר נהייתי מהשניה שהודיעו לי את הנורא מכל - שהלכת
ממני מלאך...
המזכירה ציפצפה ואז היועצת השתתקה וקולה של אימא נשמע
מהמזכירה, "היי יפיופה מקווה שהכל בסדר, מצטערת שלא יכולתי
לבוא להלוויה היו פה סיבוכים, אני עם אבא פה בבית חולים
והתינוק.. טוב אני לא אטריד אותך יותר, נדבר כבר אח"כ יש אוכל
במיקרו.."
הפסקתי גם את ההודעה מאימא וזרקתי את הטלפון מהחלון של הקומה
השנייה, נמאס לי מכולם, אפילו עם התינוק החדש יש בעיות, כולם
פתאום דואגים לי, חברים שלא הייתי בקשר איתם שנים פתאום
מתקשרים ומשתתפים בצערי, כן כאילו שהם יודעים בכלל כמה גדול
הוא הצער..
פתחתי את דלת המיקרו, ראיתי את ההמבורגר והפירה שאימא הכינה
לפני שנסעה לבית חולים, לקחתי את הצלחת וזרקתי את כולה לפח
כולל הצלחת החדשה שאימא שבוע שעבר קנתה, אבל לי לא היה אכפת.
השארתי את כל הבלאגן שעשיתי ועליתי לחדר שלי, שם חשבתי שיהיה
לי שקט ואז בדיוק אימא ואבא הגיעו, שמעתי את דלת הכניסה נסגרת
בשקט והם עולים לאט לאט במדרגות.
אמא עלתה לכיוון החדר שלי, מהר רצתי ונעלתי את הדלת לפני שהיא
נכנסת פנימה ורואה אותי ככה. היא ניסתה לפתוח את הדלת, ראיתי
את הידית זזה אבל אמא לא ניסתה לדבר איתי, היא עזבה אותי
בשקט.
אחרי כמה זמן התעוררתי, בכלל לא הרגשתי שישנתי, קמתי מזיעה
כולי, ניגשתי לארון והוצאתי לי בגדים נקיים, נכנסתי למקלחת
שבחדר ואחרי זה פתחתי את הדלת, רוח חזקה עברה בי, ייבשה קצת את
הדמעות שניסיתי לנגב במגבת.
ירדתי לקומה השניה, הכל היה מסודר ומישהו החזיר את הטלפון
מלמטה אך עדין היה אפשר לראות חתיכות דשא עליו, בטח עבודה של
אבא.
נכנסתי לחדר של אימא, היא חצי ישנה, כשהיא ראתה אותי עומדת
בכניסה לחדר היא באה לקום לכיווני אבל ראיתי שקשה לה אז
התיישבתי על המיטה שלה ודיברנו קצת, היא הזיזה את השיער הרטוב
שלי שמטפטף על המיטה שלה ושאלה, "איך היה יפה שלי?" אימא שאלה
ואני.. שתקתי, לא יצאו לי מילים מהפה, כ"כ הרבה זמן לא דיברתי
עם מישהו חוץ מלצעוק על כל העולם ולחפש אשמים במוות שלו אבל אף
אחד לא היה באמת אשם, רק הוא שלא שמר על עצמו כמו שהבטיח!
אימא ראתה כמה כואב לי לדבר על זה אז היא שתקה ואפילו לא חיכתה
לתשובה, היא סיפרה לי שהניתוח הקיסרי עבר בשלום אבל התינוק
הקטן עדיין בבית חולים תחת השגחה ואבא הרגע נסע לשם לראות מה
איתו ואני שתקתי ולא התעניינתי בכלל באח הקטן שנולד לי היום,
כן כן דווקא היום!

ועכשיו אחרי שנתיים של עצב וגעגועים בלתי פוסקים לאהובי שהלך
ממני,
אני כותבת עליו, מספרת עליו, ואולי ככה כל הכאב ייעלם,
ככה חשבתי בכל אופן אבל הכאב והלב המרוסק עדיין שם חרוטים בלב
שלי.
התינוק החדש נולד, קראו לו גלעד, רצו שיהיה לו שם דומה לשם של
אהובי. אימא ידעה כמה אני אשמח וככה אני לא יישכח אותו לעולם.
ואימא אכן צדקה, בכל פעם שאני מחזירה אותו הביתה מהגן ואני
רואה כמה הוא דומה לו בעיניים השחורות הקטנות, בשיער החלק
השחור, אני רואה כמה אתה חסר לי וכמה הראש שלי איתך תמיד.
כאן אני נפרדת ממך, אחרי שנתיים של סבל נוראי וכאב עצום, אני
אומרת לך שלום..