היא לקחה את העט והמילים הציפו את הדף, המילים והדמעות.
המחשבות לא הפסיקו להדהד בראש שלה וככל שהיא המשיכה לרשום היא
נכנסה לדיכאון עמוק יותר ויותר. הפסיכולוג אמר לה שהיא צריכה
לסגור מעגלים ולפגישה הבאה שלהם שתרשום מכתבים ומקרים וכל מצב
שהיא רוצה להפסיק לחשוב עליו, פשוט שתרשום הכל.
הדמעות הכבידו עליה, העיניים נהיו אדומות כמו דם והמאפרה
התמלאה בעוד ועוד בדלי סיגריות ואפר.
היא רשמה על כל המקרים שגרמו לה למצב הזה, על החברות שלקחו
אותה כדבר מובן מאליו, על הידידים שניתקו את הקשר בלי סיבה
ועליו. עליו היא רשמה כל כך הרבה שהיה לה נמאס כבר לספור את
הדפים והשורות שהיא הזכירה אותו בהן.
ההודעות במחשב לא הפסיקו להבהב והיא עברה על כולן בתקווה להגיע
להודעה אחת ממנו, רק "היי" היא רצתה שהוא ירשום לה, שיתעניין
בשלומה ושיראה קצת אכפתיות, אבל היא ידעה שדבר כזה לא יקרה,
הסיכוי הוא אחד למיליון. הרי הוא רושם לה רק כשהוא צריך טובה,
או לברר משהו או לספר לה על דברים מתוך שיעמום. הוא אף פעם לא
ציפה באמת שבסופו של דבר היא תתאהב בו כל כך. עכשיו זה כבר
מאוחר מדי כי היא לא יכולה לסבול את ההתנתקות. כל היום היא רק
חושבת עליו ונהיית אפאתית לכל האנשים האחרים שמסביבה שמנסים
להשיג קצת תשומת לב.
נמאס לה כל כך להרגיש ככה והיא מנסה לצאת, לברוח, לשכוח, כל
דבר רק להדחיק את זה ממנה. היא התמכרה לסיגריות שעוד איכשהו
היא מאמינה שהן מרגיעות אותה. לקפאין היא התמכרה ולא יכולה
לעבור את היום בלי מספר רב של כוסות קפה. גם לכתיבה הזאת היא
התמכרה, היא מרגישה שרק הדף והעט באמת מכירים אותה כמו שהיא
ומקשיבים לה.
עם הזמן היא התמכרה גם לאלכוהול ולכדורים, כדורים של כאב ראש
היא לוקחת סתם, וכשהיא מצוננת שבוע את הכדורים היא תמשיך לקחת
במשך חודשיים. זה מוזר שלסמים היא עדיין לא פנתה, והיא מפחדת
לחשוב על זה בכלל, היא מפחדת להתקרב וליפול ברשת ההתמכרות.

היא שונאת אותו עכשיו, לא בגלל מי שהוא או מה שהוא עושה לה,
בגלל העובדה שהוא שיקר לה והתרחק ממנה והיא כבר לא מכירה אותו
ולא יודעת מיהו.
וכולם מסביבה רואים את הכאב החבוי באותם עיניים גדולות
ועצובות, את כל המחשבות שמציפות את המוח ואת ההתעסקות הבלתי
פוסקת שלה בעבר.
היא לא יכולה לשחרר את עצמה מאותם חבלי העבר שגרמו לה לפצעים
עמוקים בלב, והיא כל פעם זורעת מלח על אותם פצעים וגורמת שוב
לפצעים להיפתח ולדם לזרום.

היא מפחדת. היא מפחדת ממי שהיא, ממה שהיא הפכה להיות ומכל
החרדות האלה. היא מפחדת להסתכל במראה ולא להבין איך זה שזו כבר
לא היא שמסתכלת ממול אלא זאת מסיכה שבאה להסתיר הכל, היא לא
מזהה את עצמה כבר.

היא ניסתה לחתוך פעם אחת אבל היא לא חתכה מספיק, כאב לה מדי אז
היא השאירה רק סריטה קטנה על העור. הרי אף אחד לא שווה שהיא
תפגע בעצמה ככה, אז למה היא אובססיבית אליו כל כך?
אף אחד לא יבין אותה, או את הימים והשבועות שעוברים עליה. היא
גם לא רוצה שיבינו אותה, אף אחד לא יכול לעזור לה עכשיו, רק
היא לעצמה.
השאלה איך...