ביום שלישי אחד, אני מוצא את עצמי בחוף יפהפה בסיני, שותה קפה
של בוקר. כשאני כאן, אני מתמכר לשקט. זה הדבר שאני הכי אוהב
בסיני, הדבר שגורם לי לחזור לכאן בכל פעם מחדש. כלום לא באמת
קורה כאן.

אני שוכב על מזרן, ולאט לאט מתנתק מהמציאות תוך כדי כך שאני
בוהה בבחורה ששוכבת בערסל ליד הזולה. אני שוכב ובוהה, ובין
לגימה ללגימה תוהה ביני לבין עצמי פילוסופית איך נשמע שקט. רצף
המחשבות שלי נשבר בפתאומיות כשזווית הראייה שלי על התחת המושלם
של הבחורה נחסמת על ידי גוש אדם גדול ושעיר. הגוש מתיישב
ושואל: "אז מה קורה גבר?"

ככה אני פוגש את אלי.

אלי הגיע לחוף עם עוד שני חברים אתמול בלילה. הוא מספר לי שהם
החליטו לנצל את הימים האחרונים לפני תחילת תקופת המבחנים כדי
לעשן כמה שיותר סמים ולהתחיל עם כמה שיותר בחורות. החברים שלו
עדיין ממוטטים מהלילה הארוך, אבל הוא לא מסוגל לישון כשיש אור
בחוץ.
אני מספר לו שאני פה לבד עם עצמי. הגעתי לפה אחרי שבשבוע אחד
פיטרו אותי מהעבודה והחברה שלי בשלוש שנים האחרונות הודיעה לי
שיש לה מישהו אחר ושאלה אותי בנימוס מאופק אם אני חושב שאני
יכול לפנות את הדירה עד סוף השבוע. כשהתקשרתי לספר את זה לחבר
הכי טוב שלי הוא אמר לי שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול ממש לדבר
כרגע. הוא בדיוק אורז לקראת סוף שבוע "זן, יהדות ומה שביניהם"
ביערות הכרמל, והוא לא מצליח להחליט איזו חולצה יותר מתאימה,
והא כן, טוב שהתקשרתי, כי הוא בדיוק רצה לספר לי שהוא החליט
שהוא חוזר בתשובה. אז החלטתי להגיד לכולם בצורה קולקטיווית
שילכו להזדיין, זרקתי כמה בגדים, ספר ומגבת לתיק ועליתי על
האוטובוס הראשון לאילת. אתמול בצהריים עברתי את הגבול, הגעתי
לחוף ומאז אני משנה תנוחה רק כדי לבקש ממחמוד עוד משהו להכניס
לבטן.

אחרי שלב ההיכרות הזה אלי שואל אותי אם אני יודע במקרה מה
השעה. "משהו בין הקפה של הבוקר לבין ארוחת צהריים," אני עונה
והוא מחייך. "אתה מבין," אני מתחיל להרצות כאילו אני יודע על
מה אני מדבר. "יום של סיני מורכב בערך מארבע שעות. יש את השעה
שנמשכת בין הזמן שאתה מתעורר לבין ארוחת הבוקר, יש את השעה
שנמשכת בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, השעה שבין הצהריים
לערב והשעה עד שאתה הולך לישון. כל מה שביניהם, וואלה לא
חשוב." "וואלה,"", אלי עונה לי. "וואלה," אני עונה לו בחזרה
ולרגע מרגיש כמו בפרק של הבורגנים.

אלי מדליק סיגריה ואנחנו שותקים. רק בסיני שני אנשים זרים
לגמרי יכולים לשתוק ביחד ולא להרגיש אי נוחות. אני קורא למחמוד
ומזמין ארוחת בוקר בהנחה שעוד שעה, כשהאוכל יגיע, אני אהיה
רעב. אלי ואני ממשיכים לשתוק ביחד ומדי פעם זורקים לאוויר איזו
הערה שגוררת עוד שיחה משמעותית ועמוקה של ארבעה משפטים. בסופו
של דבר ארוחת הבוקר מגיעה. אנחנו אוכלים לאט, ונהנים מכל ביס.
כשאנחנו מסיימים אני מסדר את זווית הישיבה שלי, וחוזר לבהות
בביקיני הכחול שמכסה את התחת המושלם של הבחורה בערסל. בשלב
מסויים אני נרדם. בחלום שלי בדואים קטנים מבשלים את החברה שלי
בסיר גדול ובצד עומד החבר הכי טוב שלי וממלמל פסוקי תהילים.

את שרון אני פוגש כמה שעות לאחר מכן. אני מתעורר מהשינה ומוצא
את עצמי מוקף אנשים. אלי נמצא בדיוק איפה שעזבתי אותו, והצטרפו
אליו בחור אחד ועוד שתי בחורות. "בוקר טוב," אלי אומר לי בטון
לבבי ששמור למנחי תכניות אירוח בשעות לילה מאוחרות. "בוקר
טוב," אני ממלמל חצי אפוף ואוטומטית מסמל למחמוד שאני צריך
קפה. "תכיר," אלי מתחיל להציג לי את הנוכחים. "זה שיקו חבר
שלי, ואלה, עדי ושרון. שרון טוענת שאתה ישן נורא חמוד." שרון
מצחקקת במבוכה ואני מציג את עצמי.
"אז מה פספסתי כשישנתי?"
"שום דבר חשוב, אתה יודע. עדי פה בדיוק מסבירה לנו למה היא
שונאת גברים."
"למה?"
"כי אתם חארות," עדי מצטרפת לשיחה בקול מיואש ששמור לבחורות
שנפגעו מגברים פעם אחת יותר מדי ושוקלות ברצינות לעבור לצד
השני.
"ת'כלס, את צודקת," אני מסכים איתה.
"נו, אני לא באמת שונאת את כל הגברים. רק אחד."
"תני לי לנחש. יצאת עם מישהו. פעם, פעמיים, חודש, ופתאום הוא
נעלם לך כאילו בלעה אותו האדמה".
"לא טלפונים, לא SMS-ים, לא אימיילים, כלום. נדה. נישט. איך
ידעת?"
"צדקת בפעם הראשונה. גברים הם חארות."
"בחיי, אני נשבעת לכם, כל ההמצאות הטכנולוגיות האלה, כולם
הומצאו על ידי גברים כדי שיהיו לכם עוד דרכים להתעלם מאיתנו."

כולנו מתחילים לצחוק ואלי ממשיך להביך את שאר הסובבים.
"גם אתן לא משהו, אתן יודעות. הנה פה הגבר שלנו, בדיוק חברה
שלו בגדה, שלוש שנים ואז זרקה אותו מהבית. מה פייר?"
"די!!!" עדי נדהמת כאילו הרגע יצאתי מהארון, בשידור חי,
בתוכנית האירוח המאוחרת של אלי. "אז מה אתה כל כך רגוע, תגיד
לי? אתה לא רוצה להרוג אותה?"
"צ'מעי... אני בסיני עכשיו. אין שום דבר שיכול להרגיז אותי
כשאני כאן. אולי בעצם רק אנשים שמדברים פה בפלאפונים," אני
משתעל בהפגנתיות לכיוון שיקו שמנסה להשיג קליטה ללא הצלחה
מרובה.
"שיקו, לך תביא את הריזלה מהחדר," אלי מנסה להפנות את תשומת
ליבו של אלי מהמכשיר הסלולרי הסורר.
"עזוב אותי באמא ש'ך," שיקו מסרב בצדק להפעיל יותר משריר אחד
בנקודת זמן מסויימת.
"תגידי, שרון," אלי פונה לאורחת האחרונה. "את לא מדברת הרבה,
הא?"
שרון מסמיקה כמו שרק היא יודעת לעשות ואני מבקש ממחמוד צלחת
פירות לכולם.

היום ממשיך לעבור. אני מדבר עם אנשים, קופץ למים, שוכב בערסל,
קורא ספרים. מוצא עשרות דרכים חדשות לעשות הרבה מבלי לעשות
בעצם כלום. בסיני אין לך מושג כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה
שבדקת. השעון שמראה את הזמן בעולם האמיתי קבור עמוק בתוך התיק,
ומבחינתך הגיוני שעברו שבע שעות בדיוק כמו שהגיוני שעברו
שעתיים. הדבר היחיד שאתה יודע הוא שבינתיים עברה רק שעת סיני
אחת, כי השמש בדיוק מתחילה לשקוע. כשהשמש שוקעת זה אומר שהשעה
היא בערך שבע בערב, מה שאומר שכדאי שתזמין ארוחת ערב - בטח
בתשע תרצה לאכול.

כשהשמש שוקעת לחלוטין וחושך משתלט על סיני, אלי, שיקו והבחור
השלישי שלא יצא לי להכיר מזמינים אותי לבוא איתם כמה חופים
שמאלה. "בוא אח שלו, יש שם מסיבה בלאגנים. דרבוקות, ג'וינטים,
בחורות. בחייאת בוא." אני מסרב בנימוס והולך לים האהוב שלי.
אני מתחיל ללכת לאורך החוף ובנקודה מסויימת וחסרת חשיבות
מתיישב. לוקחות לי כמה דקות למצוא זווית נוחה לרגליים, אבל
בסוף אני נרגע. כשאני במצב הזה אני יכול לשבת שעות ולבהות בים.
סך הכל זאת נשמעת לי כמו תכנית מצויינת אז אני מתחיל לבצע. פעם
נוספת אני מנתק את עצמי מהמציאות, ומכניס את עצמי למצב של שינה
בזמן ערות. או אולי זה בעצם להיפך. אלף מחשבות רצות לי בראש
ובו בזמן הראש שלי ריק. גם אם אלף אנשים היו מדברים לי ליד
האוזן עדיין הייתי שומע רק את הצליל של הגלים נשברים. שעות
עוברות. אין באמת גבול ברור לכמות הזמן שאני יכול להישאר במצב
הזה. בסופו של דבר משהו תמיד מצליח לשבור את מעטפת הריכוז שלי,
אבל אני אף פעם לא יודע מה זה יהיה. הפעם היא נשברת כשאני
מרגיש שמישהו מסתכל עליי. אני מפנה את מבטי שמאלה ורואה דמות
מעורפלת מתקדמת לעברי. משהו בדמות מרתק אותי לגמרי. זו ההליכה
שלה. סוג הליכה מסוים שכזה, ששמור רק לאלה שכבר לא מאמינים שיש
תקווה. הליכה שאני מזהה כבר יותר מדי טוב.

הדמות מתיישבת לידי ואני מגלה שזאת שרון. אני מסתכל עליה ואומר
לה שלום ללא מילים. היא מחזירה לי באותה המטבע ופונה לבהות
בחוף. אני מסתכל עליה לכמה שניות וחוזר למצבי הקודם. לאט לאט
האורות בחוף כבים.

כרגיל, אין לי מושג כמה זמן עבר. בדיוק באותו האופן בו בחרתי
להתיישב בנקודה מסוימת אני מחליט שזה הזמן לקום. להפתעתי, אני
מגלה ששרון עדיין יושבת שם. הייתי בטוח שהיא תוותר הרבה לפני.
בכל מקרה, לא נראה לי כאילו היא באמת שמה לב לקיומי, אז אני
מתחיל ללכת בחזרה לכיוון החושה. פעם נוספת אני מופתע כששרון
מתחילה לצעוד לצידי. אני מגיע לחושה שלי ופותח את הדלת. שרון
נכנסת ללא הזמנה, מורידה חולצה ונשכבת על המזרן. לרגע אני לא
מבין מה בדיוק קורה, אבל אז אני שם לב לעובדה שאני לא בדיוק
מבין מה קורה כבר יותר משבוע. גם אני מוריד חולצה ונשכב לידה.
שרון נושקת לי קלות על הלחי ומניחה את ראשה על חזי. אני נושם
נשימה עמוקה של רגיעה ומחבק אותה ביד אחת.

אני עוצם עיניים.

ככל הנראה נרדמתי, אבל אני לא יודע לכמה זמן. בחוץ עדיין חושך.
אני מזיז את שרון בעדינות ומתיישב בקצה המזרן. אני מסתכל עליה
ישנה במשך כמה דקות ומבין ששינה היא תענוג שאני כבר לא אזכה לו
הלילה. אני יוצא בשקט מהחושה ומתיישב בנקודה הקבועה שלי בזולה
מול הערסל.

מתישהו השמש עולה ומחמוד מתעורר.

אני אומר לו בוקר טוב ומבקש ממנו כוס קפה.