עצמתי את עיני והרפיתי. גופי מונח באנחה על הרצפה.
השיער השחור והארוך מכתר אותי ואני מוקפת חושך מוחשי. אמרו
שהיום צריך לרדת הגשם הראשון, והיורה הוא הסימן לתקופת העצבות
השנתית שלי.
נשמתי משב רוח אפוף בריחות שלכת.
אלעד נכנס לחדר, רכן מעלי, נשק לי נשיקת מצח והתישב לצדי.
הוא אמר שהוא מרגיש מבולבל, וזקוק לשבוע של שקט. הוא לא יודע
מה הוא מרגיש אבל הוא חושב שאני קצת כבדה לו, שאני תופסת המון
נוכחות בחיים שלו, וזה לוקח ממנו יותר מדי כוח.
הוא שחרר אוויר לאט. הרגשתי אותו. הנחתי אותו במוחו, ואחזתי בו
בידיים בלתי נראות, אך הוא השתחרר מהם כמו מלפיתת נחש. לא
זזתי.
הרגשתי איך כל העצבות בעולם נמשכת אלי, נכנסת לתוכי ומושכת
אותי מבפנים.
איבר ושמו בדידות התכנס יחד עם הלב. הם החליטו על עצירה
מוחלטת.
יצאתי מתוכי וראיתי ילדה יפה,פשוטת זרועות בצורה כל כך ילדותית
ובוטחת. היא היתה לבדה.
אנשים נכנסו ויצאו מהחדר, אבל אף אחד לא ראה אותה.

והיא היתה כל כך זקוקה לחיבוק.