בלמי האוטובוס הישן השמיעו חריקה חדה, שהעירה את ישראל משנתו.
הוא עשה ניסיון להרים את ראשו כדי לראות היכן הם נעצרו, אך
הכאב בצווארו הכניע אותו. במבט קל הצידה, הופתע ישראל לראות
שאת מקומן של שתי הילדות הכושיות שישבו בכיסא הצמוד החליף גבר
שמן מאד. חולצתו של הגבר השמן, שבעבר כנראה הייתה לבנה, הייתה
מוכתמת בכתמי זיעה חומים, שהפיצו ריח חמוץ ומחניק. מהר מאד
הבין ישראל שלאור המחנק הקשה הוא יצטרך להתגבר על כאב הצוואר
ולצאת החוצה כדי לנשום אוויר צח.
האוויר בחוץ בהחלט היה מרענן, אם כי עדיין לא צלול במיוחד בגלל
הכביש הסואן שעבר ליד. ישראל מתח את גופו והביט קצת סביב. הערב
כבר ירד. הוא העריך שיש עוד בערך עשר שעות נסיעה עד שיגיע
לניו-אורלינס.
המקום בו עצר האוטובוס נראה בדיוק כמו עשרות המקומות בהם עצר
עד כה. משאיות הענק החונות בצד, הטלפון הציבורי שאף פעם לא
עובד וכמובן עמוד המק-דונלדס הענק והמסתובב. למרות שהוא נודד
כבר בערך שלושה חודשים לאורך כל ארצות הברית באוטובוסים, הרגיש
ישראל כאילו הוא נשאר באותו המקום.
לאחר שיצא מהשירותים, החליט לנגן קצת בגיטרה שקנה לפני
כשבועיים בסן פרנסיסקו עד שתיגמר ההפסקה. הוא מעולם לא ניגן
לפני-כן על גיטרה ובינתיים למד לנגן רק שיר אחד. זה היה השיר
"Blackbird" של ה"Beatles". תוך כדי נגינה שמע לפתע קול גברי
השואל אותו באנגלית, "אכפת לך אם אני אשב להקשיב?"
ישראל הרים את ראשו וראה גבר כבן ארבעים עם שיער מאפיר ארוך,
לבוש מכנסי ג'ינס קרועים ומעיל עור שחור ומאובק. הגבר נשא על
כתפו גיטרה משלו ומאחורי הזיפים הקשים יכול היה ישראל להבחין
בחיוך קל על פניו.
"אין בעיה", ענה לו, "אתה מוזמן להצטרף, אבל זה השיר היחידי
שאני מכיר."
הגבר שלף בזריזות את הגיטרה והתיישב ליד ישראל, חיוכו עכשיו
גלוי ורחב ואמר, "זה שיר מצוין להכיר."
הם ישבו כך וניגנו ללא כל הרגשה של זמן. בתוך נדודיו לאורך
ארצות הברית, היה זה האדם הראשון איתו ממש תיקשר מזה כמה
שבועות. לבסוף קטע אותם נהג האוטובוס וקרא לכולם לעלות, וישראל
התאכזב לגלות שידידו החדש נוסע באוטובוס לכיוון ההפוך. הוא
סיפר לו שהוא הולך לעשות הופעות רחוב בסאן-דייגו ליד החופים.
האוטובוסים בארצות הברית היו שונים לגמרי מאלו שהיה רגיל אליהם
ישראל בארץ. הם היו ישנים מאד ומאיזושהי סיבה לא היו חלונות
שניתנים לפתיחה, עובדה שגרמה לאוויר באוטובוס להיות דחוס
ומחניק. בחלקם האחורי של האוטובוסים היו שירותים כימיים שהפיצו
תמיד ריח בלתי נסבל. ופס של מיזוג, שעבר לאורך כל המושבים
בגובה המותניים, התעקש תמיד להקפיא את ישראל מקור, והוא מצידו
דאג תמיד לדחוף בו חולצה דקה כדי לחסום את האוויר הקר הנפלט
ממנו. רוב האנשים שנסעו באוטובוסים בארצות הברית היו בדרך כלל
העניים יותר, מה שאמר שרוב האוכלוסייה שם הייתה מורכבת מכושים
ומכפריים.
ישראל שמח למצוא מקום פנוי רחוק מהגבר השמן והמיוזע שישב לידו
לפני כן. הוא חזר שוב לתנוחת ההתכרבלות אליה התרגל, דחף את
חולצתו המוכנה מראש בפס המיזוג ועצם את עיניו. בכל שלושת חודשי
נדודיו באוטובוסים הרגיש ישראל כמו סהרורי. בפעמים שבהם הצליח
ממש להירדם היה קם תמיד עם צוואר תפוס וגב כואב, ובדרך כלל
הרגיש עוד יותר עייף משהיה קודם לכן.
כשהתעורר בשנית, התאכזב לגלות ששוב הוא חייב לרדת מהאוטובוס,
שעכשיו עצר בתחנה ב"יוסטון" למטרת החלפת אוטובוסים. הוא כבר
היה מתורגל בתהליך וניגש באיטיות עם שוברי הנסיעה שלו כדי לקחת
את התיק הגדול מבטן האוטובוס. השמיים עדיין היו חשוכים ולא היה
לו מושג כמה זמן עבר מאז העצירה האחרונה.
כשנכנס לתחנה ניגש ישר לעמוד בתור לאוטובוס החדש שלו. "איזה
שיטה מפגרת להחליף אוטובוסים", הוא חשב לעצמו בפעם
המי-יודע-כמה, כשלפתע, בתוך אחד התורים המקבילים, הבחין במישהו
מוכר. עיניו נפקחו לרווחה כשבחן באושר את אותו אדם, שהתבלט בין
כולם וכלל לא נראה זר בעיניו של ישראל. עורו היה כהה לא
מתורשה, כי אם משנים של שמש תל-אביבית שחרכה אותו. שיער ראשו
היה אוסף נהדר של תלתלים שחורים יפהפיים, שחיכו שנים כדי לצאת
לעולם להראות את מלוא הדרם. זיפי פניו עבים וקשים משלוש שנים
של גילוח חלק יום-יומי. לגופו חולצת טריקו פשוטה ושחורה של
סיום קורס כלשהו ועל כתפיו מונח תיק הטיולים הענק.
ישראל כל-כך רצה שהבחור הישראלי הזה יבחין בו ויזהה גם בו את
כל הסימנים. הוא יעזוב את התור שלו וייגש אל ישראל עם חיוך רחב
על פניו. הם ילחצו ידיים כמו שני חברים טובים שלא התראו כמה
חודשים, יחליפו חוויות מהמסעות וייתנו המלצות לדרך אחד לשני -
כל אחד מהם מספר את סיפוריו בגאווה. הוא ישאל את ישראל, "מאיפה
אתה בארץ?" ו-"איפה שרתת בצבא?", ואז הם יגלו שהחבר הכי טוב של
ישראל בעצם היה המפקד שלו בטירונות, וישראל יגונן עליו ויגיד
שהוא לא באמת כזה מניאק. לפני שהוא יחזור לתור הוא אפילו ייתן
לישראל מספר טלפון של חבר טוב שלו שגר בניו-יורק, "למקרה
שתיתקע, אתה יודע", הוא יגיד.
"קריאה אחרונה לאוטובוס מס' 231 לניו-אורלינס", שמע לפתע ישראל
קול הקורא ברמקול של התחנה.
הוא הביט שוב על הבחור הישראלי הצעיר שעדיין עמד בתור מבלי
להבחין בו. תוך כדי הליכה איטית לאוטובוס זמזם לעצמו ישראל:
''Blackbird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
You were only waiting for this moment to arise
You were only waiting for this moment to arise''