הוא נכנס לחנות, ידיו קפואות מהשלג שבחוץ. נעמד ליד האח לרגע
והמשיך משם אל הדלפק.
"שלוש קופסאות בבקשה", הניח ביד המוכר ארבע לירות אצטקיות,
שיפשף את ידיו ותחב את הקופסאות בתוך מעילו. פתח את דלת החנות
והרגיש את הרוח הקרה נכנסת. הוא התחיל צועד במעלה הרחוב אל בית
המרקחת.
בהיכנסו לא הרגיש שם שינוי בטמפרטורה מאשר מה שהיה בחוץ. תמיד
אמרו שהרוקח, אלווין שמו, אדם מוזר. הוא התקרב אל הדלפק, רוכן
לעברו של אלווין. לוחש באזנו: "הבאתי לך קופסאות. תמלא לי אותן
בבקשה ברומנטיקה. יש לי די כסף לשלם לך."
עסקי הרומנטיקה היו דבר מלוכלך מאד באותה תקופה. היה קשה להשיג
אותה, ומי שהצליח למצוא שילם כסף רב כדי לקנותה. בעידן בו
אנשים כבר כמעט לא יצאו מהבית אלא לעבודה והכל התרחש דרך
האינטרנט, יצרני הרומנטיקה חדלו לעבוד. הלקוחות היו מעטים
והדבר לא השתלם. השאריות האחרונות שנותרו במפעלים נהרסו מחשיפת
יתר לזיהום אויר ולאווירת החיים של התקופה.
אלווין הרוקח כאמור, נכנס אל החדר האחורי בעודו אוחז בשלוש
הקופסאות. כששב הודיע בקול רם "כל הלקוחות מתבקשים לצאת
מהחנות". הוא הביט בעיניו והבין שהוא לא נכלל בשאר לקוחות
החנות ונשאר לעמוד שם, רוכן מעל הדלפק.
אלווין ניגש אליו, מגיש לו את שלוש הקופסאות מלאות בתמיסה
סגולה מניבה בינה לבין עצמה גיצי חשמל קטנים. שלוש מאות ארבעים
ושבע לירות אצטקיות הוא לחש בטון החלטי, והכסף הועבר במדוייק
לידיו של אלווין ללא שאלות מיותרות.
בעוזבו את בית המרקחת לחש לאלווין ברכה חמה והמשיך אל הרחוב.
ההליכה הייתה קשה בשלג, אך הוא המשיך במעלה הרחוב. הרוח מטיחה
בפניו, שורקת לו מילים מחלישות, מגפיו נתקעות בשלג וכמעט
נעתקות מרגליו. הוא עוצר, מתנשף בכבדות ומתקשה לנשום מרוב
הקור. ממשיך בעליה, עד שסוף סוף מגיע לדלת ביתה של איזבל.
לחיצה קלה על פעמון הבית.
היא פותחת את הדלת במבט מופתע, אך מחייכת. הוא מוציא מפנים
מעילו את הקופסאות, ומגיש לה אותן.
"הבאתי לך רומנטיקה!"
חיוך רחב נפרש על פניה, והיא מנשקת אותו על לחיו.
"הינשאי לי" אמר בקול חלוש ואף עצוב מעט. "אנשא! וודאי אנשא!"
צעקה איזבל וחיבקה אותו בעודו חושב לעצמו "מה שעושה אנשים
מאושרים בימינו.. בסך הכל שלוש קופסאות ששילמתי עליהן הון..."