מלהטט בכתמי דיו שהתהוו לכדי כאוס מלנכולי,
גומות החן שלך ספונות בין דפיו של
כרך י"ה שהתחלף באיסור חשוך להגות שמך ב
רי"ש גלי על שלטי חוצות
באותיות טמאות חמה.
אני אוהב אותך
מאניה.

מטשטש עקבותיי בשביל שסלל אחר למעוזך,
מתווה דרך עלומה לעבר חלצייך,
בין ירך לירך אני נכווה בלהט תשוקתך להבל פי.
ואני
מוכר עצמי כירק, אבדו עליו האתמולים ושלשום ש
מזדקר בגאווה למעשה פשע נתעב שאני אחר ביצע ללא תום.
אני שונא אותך
דיכאון.

שט בחופזה בין קוטב לקוטב, תקוע בחורף ארקטי קפוא רגשות
עד אשר:
"הינך את ואיני אני עוד", לחשתי לתכריכי שפיותי בעוד
הינף להב הקץ משסף.

תקוותי

על שולחן זכוכית מנותץ בפינת חדרי רובצת
שרועה פרקדן בין שברי זכוכיות מוטבעות דמעות
מסובה לשיפוע מעשה ידיי
נרקחה באבחה ע"י חלוק לבן ללא שם.

גלולת טירוף רק בשבילי
ליתיום. (ועכשיו אני כלום)