ואתה הגעת בצבעים של בזוקה
עם חיוך מרוח מאוזן אחת לשניה,
וחיבקת אותי כמו שהבטחת,
והכרזת שהגיע הזמן הזה בשנה.
היא לא קיימת בשבילי,
זאת רק את, והיית תמיד
וחיכיתי רק לך כל הזמן,
אפילו כשאת לא חיכית...
ואתה הגעת בצבעים של בזוקה,
והסברת את שלא רציתי להבין.
ואפילו כשניסיתי לירות בחושך,
הבטחת שלעולם תהיה חסין.
כן, הגעת בצבעים של בזוקה,
והיית רך, ודביק, ומתוק
והכנסת אותי לבועה הקטנה
ומילאת פי, שוב, ברוק.
וניסיתי, באמת שניסיתי,
להסביר שמסטיק
לא ידביק את ליבי השבור
ושכל העולם שבנית
הוא שלך, לא שלי
ואסור
גוללתי בפניך מכאובי,
ואתה, כמו תמיד, שתקת.
אולי לא הייתי צריכה להזכיר...
את מה שאמרת ששכחת.
וניסיתי להיות אז אישה,
להוסיף קצת אדום לורוד,
וניסיתי לסגף את עצמי, בדיעבד
ועכשיו אני רוצה, ואין עוד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.