החיים הם מסלול ארוך, יש שעוברים אותו ללא קושי או מאמץ, אני
לא אחת מהם.
החיים שלי הם מדרון תלול עם סכנה תמידית למפולות וסלעים
שניצבים באמצע וחוסמים מעבר. לפעמים אני מרגישה כאילו כל
הסיכויים הולכים נגדי, ומישהו שם למעלה החליט לשרוף אותי עם
זכוכית מגדלת. כה ככה זה כששם המשפחה שלך הוא רבינוביץ'.

להיוולד להורים יהודים, "כתאונה", עם בעיות לב, לדפוק ת'משפחה,
להגיע לארץ ישראל, לעבור ניתוח,  לגדול כ"רוסייה מסריחה",
להגיע לתיכון של רוסים, להמשיך להיות שנואה, להצליח בלימודים
ולהצטיין ולא לקבל טיפת קרדיט, להדרדר, וכשרק אז שמים לב
אלייך, כי בדרך כלל את שקופה, להתבלט בדרכים שאת הכי לא צריכה
אותן, לרדת ירידה דראסטית במשקל, לקרוע ת'תחת בלימודים,
להישבר, לרדת לים ליום חופש, לעוף מהמשלחת לפולין, להתבאס כל
פעם מחדש שאין לך מערכת יחסים נורמאלית, להילחם בהשמנה, להיות
חסרת בטחון, וכל פעם להידפק מחדש... זאת אחת הדרכים שלי לעבור
את החיים. ועוד לא התחלתי לדבר על העניין הכלכלי.

אוף המאבק לתשומת לב מתיש...

מוזר, שכל חלום שאי פעם היה לי התגשם לאנשים אחרים, ואני עמדתי
מנגד והסתכלתי כיצד הם חווים את האושר שלי, והכי כואב היה,
כשהם לא ייחסו לזה כל משמעות. כן ככה זה, ככה זה תמיד היה. ולא
משנה עד כמה אני שאשתדל לשנות את זה, זה לא יקרה. כי פשוט
נידונתי לחיים מבוזבזים.

חברים אמיתיים אף פעם לא היו לי, לא כל כך אכפת לאנשים ממני,
כי אני לא מיוחדת ולא "מגניבה", אז כך שבאסה לי.

כל כך נמאס כבר לאבד את מה שאני רוצה, כל כך נמאס לא לחשוב על
דברים לפני שאני עושה אותם, אבל מצד שני זה כל הכיף בחיים, למה
לחשב כל צעד בסנטימטרים אם אפשר לקפוץ קדימה וליפול ואז לקום
ואז שוב ליפול... אבל לפעמים הנפילה פשוט כואבת מדי וכל פעם
שוברת אותך יותר.

ככה זה כשכל הסיכויים הולכים נגדך, בורחים מאסון הטבע שהפכת
להיות. ואז את פשוט מאבדת שפיות.