יש לי חבר קרוב, קוראים לו יוני פיצנק, הוא מתגורר איתי פה
בדירה, הוא
מהחברים האלה שאתם יכולים לסמוך עליהם, הוא מה שקוראים לו חבר
לטוב ולרע.
יוני פיצנק יהיה בן 32 בעוד שבוע, זה יהיה יום ההולדת השמיני
שלו
כבר בתוך הבקבוק. אני תכננתי מסיבת הפתעה, אני אביא את כל
החברים שלנו ואני אביא את המשפחה שלו, כל מי שרוצה מוזמן.
יודעים מה, בואו גם אתם, מה אכפת לי? כמה שיותר יותר טוב.
בדיוק היום לפני שמונה שנים יוני פיצנק נכנס לבקבוק, כשהוא היה
צעיר
וקל דעת כן אני זוכר את זה, זוכר את זה די טוב אם אפשר
להוסיף.

היה קיץ, 39 מעלות בצל, ישבנו שנינו על הספה אצלי
בסלון, ספה חומה בהירה מבד קורדרוי, המזגן לא עבד, צפינו
בערוץ נשיונל ג'אוגראפיק, הייתה איזה תוכנית על סלמנדרות ודרך
מחייתן, לא מהדברים שאנשים יושבים במיוחד מול הטלוויזיה כדי
לראות.
שנינו ישבנו משועממים כשהוא פתאום הסתובב לכיווני ואמר לי:
"שמע, בוא נלך, נעשה משהו, אנחנו גרים בתל-אביב, בוא נלך לים,
לשוק, בוא נעשה כבר משהו". האמת שזה ממש מוזר שדווקא הוא מכל
האנשים אמר את זה, כי יוני פיצנק, אם להגיד את האמת, הוא
בן-אדם של בית.

"טוב, בוא נצא, לאן בא לך?" שאלתי, "לא יודע, בוא נצא,
נסתובב, נמצא כבר מה לעשות".
שמתי על עצמי חולצה וסנדלים, לקחתי איתי את המצלמה, תמיד
כשאני יוצא מהבית, גם אם זה רק לקנות חלב, אני לוקח את
המצלמה, כי אי אפשר לדעת, ואם לא תהיה לי מצלמה ואני אראה
משהו מיוחד שאני ארצה לצלם אני אתבאס כי אין לי מצלמה, אז
המצלמה תמיד איתי. שמתי את המקטרת שלי ואת הטבק בכיס ויצאנו
(אני יודע מה אתם חושבים, מקטרת? במאה ה-20? אבל ככה אני
אוהב, אל תשנאו אותי בגלל זה).
יצאנו לרחוב, בדרך עברנו מספר חנויות של בגדים שלא טרחנו בכלל
להסתכל לכיוון שלהן, הלכנו די הרבה באותו יום, לא ממש שמנו לב
לשעה, פשוט הלכנו, בסוף מצאנו את עצמנו יושבים באיזה קיוסק
פינתי ושותים קולה מבקבוק זכוכית, יוני לא אוהב משקאות
חריפים.
כשסיימנו את הקולה שילמנו למוכר ויצאנו, המשכנו ללכת, אני
בראש, יוני פיצנק מאחוריי.
אחרי איזה שלושה רחובות הרגשתי שמשהו לא בסדר,
הסתובבתי ויוני פיצנק לא היה שם, הסתכלתי לכל הכיוונים ואז
הבחנתי שמתחתיי יש בקבוק, אותו בקבוק קולה שממנו שתה יוני.
הרמתי את הבקבוק ובתוך הבקבוק ישב יוני פיצנק, מצוברח.
נדהמתי, "פיצנק, איך נכנסת לשם?" שאלתי.
"לא יודע, הלכתי מאחוריך, החזקתי את הבקבוק עד שנגיע לפח
ופתאום בלי אזהרה קפץ עלי איש מבוגר, היה לו מעיל חום, זה מה
שהספקתי לראות, הוא הכניס אותי לתוך הבקבוק והסתלק".

החזקתי אותו בידיים ותפסנו מונית, "לאן?" שאל הנהג, "לבית
חולים, מהר!" אמרתי, הוא נסע.
תוך רגע הגענו לשם,  רצתי עם הבקבוק ויוני פיצנק שבתוכו אל תוך
הבית החולים, עקבתי אחרי השלטים לחדר מיון, מאחורי דלפק הקבלה
ישבה מזכירה שנראתה ממש כמו בסרטים, צנומה, השיער אסוף ללמעלה
וקשור כמו לחמנייה, על האף המחודד שלה יושבים זוג משקפיים
כחולים.
"יש לי פה חבר שהוכנס לבקבוק," שמתי את יוני פיצנק על השולחן
"מה עושים?".
פקידת הקבלה המבוהלת הרימה את השפופרת "דוקטור ראנק?, תגיע לפה
דחוף".
הדוקטור הגיע בריצה, הוא ראה את יוני פיצנק שישב בבקבוק, עדיין
מצוברח, במהרה הוא לקח את הבקבוק אל תוך אחד החדרים, הלכתי
אחריו, החדר היה חדר קטן עם הרבה שידות ועוד יותר הרבה מגירות,
אחרי שהדוקטור חיטט בלפחות חמש מגירות הוא הוציא סכין זכוכית,
הניח את הבקבוק של יוני על השולחן כתיבה שהיה שם והחל לחתוך את
הזכוכית, אך ללא הצלחה, הזכוכית לא נשברה.
"אני לא יודע מה לעשות, אין פתרון אחר למקרה הזה," הוא פנה אל
יוני "אני חושב שאתה תצטרך להתרגל לחיים בבקבוק".
"מה?, איך?, איך אני אוכל, איפה אני אישן?..."
הדוקטור לא נתן ליוני פיצנק להמשיך, "מה לעשות, ככה זה החיים."
הוא אמר וטרק אחרי ואחריי יוני פיצנק את הדלת, הלכנו, הוא עצוב
וגם אני די מבואס, יצאנו החוצה ולקחנו עוד מונית הביתה.
תוך כמה חודשים שנינו התרגלנו לגמרי לכל רעיון הבקבוק, הוא למד
לחיות בבקבוק ואני למדתי לחיות איתו.

עכשיו יוני לא פה, הוא בעבודה שלו, הוא עובד כמנהל שיווק
בחברת הייטק פה בתל-אביב, בגלל זה חשבתי שעכשיו זה הזמן הנכון
לארגן לו את המסיבה (כן, אני יודע, איך הוא הולך לעבודה אם
הוא חי בבקבוק? טוב על זה אני אענה לכם בעזרת משפט מפורסם, עם
שינוי קל, "אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר בעזרת
החבר שלו שייקח אותו כל בוקר לשם").
לפני חמש דקות כבר סיימתי להתקשר לכולם ולהגיד להם שיבואו,
האמת היא שאין לו הרבה חברים מאז תקרית הבקבוק, כי כל החברים
הקודמים שלו חשבו שלהיות חברים עם איש שחי בבקבוק זה לא
הגיוני והפסיקו את הקשר איתו.
עכשיו כל מה שנשאר לי לעשות זה לארגן את הסלון שיהיה מקום
לכולם,
להוציא קצת כיבוד ולחכות לאורחים.
אוקיי, הנה, הזזתי את הספות קצת אחורה, הבאתי כמה כריות ושמתי
על הרצפה, טוב, אני אחכה לאורחים.
יש דפיקה בדלת "היכנסו..." הדלת נפתחת,
"ש-לוווום" בדלת עומד זוג מוזר למראה, הוא, אדם שמן וגבה קומה,
עם קול בס מעט אצילי, לובש מכנס ג'ינס, סנדלים וווסט בז', היא,
אישה נמוכת קומה, בעלת שיער נפוח ומתולתל עם תווי פנים (וגם
קול) מעט שדוניים  "שלום, שלום, מה שלומכם מר וגברת פיצנק?"
אני אומר בנימה מעט מתחנפת.
"שלומנו טוב מאוד.." הם עונים בהרמוניה.
לקחתי מהם את המעילים והושבתי אותם בסלון, "עוד מעט יגיעו עוד
אנשים" אני אומר ויושב לצידם.
עכשיו, אחרי כחצי שעה כל האנשים כבר פה, הזוג פיצנק, רובי- חבר
של יוני עוד משנות התיכון, שיוני נשאר חבר שלו למרות שלא ממש
רצה בכך,גלית- החברה לשעבר של יוני, שניהם נפרדו בגלל תקרית
הבקבוק, שיר- סתם ידידה של יוני, דור- האח הגדול של יוני
ולבסוף, אני.
עכשיו כל מה שנשאר לעשות זה לחכות ליוני, הוא אמור להגיע לפה
בכל רגע, אנחנו מחכים לו, בתוך שדה פורח של פרחי פלסטיק
מנופחים בעלי ריח סינטטי משכר, אזור זה יהפוך בסוף המסיבה לשדה
קרה עם חלקי גופות צבעוניות ושמחות המפוזרות בכל פינה, מרוטשות
ומגואלות בדם של חטיפים מעוכים ועוגות.
מתחילים לשמוע את צעדיה של המזכירה של יוני, הנושאת אותו במעלה
המדרגות (כל יום אחרי העבודה אני הולך להחזיר אותו אבל היום
לרגל יום ההולדת הביאה אותו לפה המזכירה שלו) , "שששש..., כולם
להיות בשקט" אני שומע את רובי אומר, "הוא עומד להגיע" מוסיפה
שיר.
הדלת נפתחת, "הפתעה!!!" כולם צועקים בשמחה, יוני, מרוב התרגשות
מזנק באוויר ובאורח פלא יוצא מתוך הבקבוק, מה שהופך את המסיבה
לפי 2 אולי אפילו 3 יותר שמחה ממקודם.
יוני מתחיל לבכות מרוב אושר וכולם יחד איתו, חוץ מרובי שלא
מרשה לעצמו לבכות כי הוא יותר מדי "גבר" בשביל זה. אני מחבק את
יוני חיבוק חזק, כזה שנותנים למישהו שהרבה זמן לא ראית, "אני
לא מאמין" הוא אומר "סוף סוף אני מסוגל שוב לזכות במגע אנושי,
הוא יושב על הספה, רואים על המבט שלו שהוא נפעם מההרגשה של
הספה שנוגעת בגופו ובבגדיו.
אחרי ההתרגשות הגדולה שלו וכמובן גם של כל שאר המשתתפים (חוץ
מרובי הגבר), יוני מתיישב כדי לפתוח את המתנות, במתנה הראשונה
שקיבל מזוג הוריו הוא קיבל כיסא פצפון שיוכל לשים לעצמו בבקבוק
שיהיה לו על מה לשבת, במתנה מאחיו הוא קיבל טלוויזיה קטנה
שיוכל לצפות בא בבקבוק (אחיו הזמין את הטלוויזיה ממומחה
לננו-טכנולוגיה), מחברתו לשעבר גלית הוא קיבל עט קטנטן שיוכל
לכתוב איתו ולהעלות את רעיונותיו על הנייר, משיר, הידידה שלו
הוא קיבל את הספר החטא ועונשו, כמובן במידה מספיק קטנה כדי
שמישהו שחי בבקבוק יוכל ליהנות ממנו, מרובי הוא קיבל פוסטר קטן
של להקה אוסטרלית אחת שיוני אוהב, ואני, במזל רב, לא הספקתי
לקנות לו מתנה ליום ההולדת, מה שאומר שעכשיו אני יכול לקנות לו
משהו שהוא באמת ייהנה ממנו.