הם נפגשו סתם במקרה בבית קפה
ברקע שיר לא מוכר
והוא נראה כאילו מסונוור
הוא לא היה חתיך במיוחד
אבל היה סתם מישהו נחמד

האמת, היא לא שמה עליו
יותר מאשר על כל אחד

הוא התאהב
הוא הרגיש
והיא ניפנפה אותו חיש

במסעדה לא כל כך מוכרת
מסעדה דיי מכוערת
שתה הוא כוס קפה
והצית סיגר
רשם על נייר...

"אני מתרגש
ולא מתייאש
היא יושבת
מחששת
ואני אליה מסנוור
האמת
אני מרגיש דיי טיפש
היא גורמת לי להתבייש
טוב, אז דיי אני מתבייש עכשיו..."

והיא יושבת ראשה מורכן
והיא יושבת והוא מוכן

"לא בעצם זה לא הזמן..."

הוא יושב דרוך
לידו ניצב ליכלוך
והיא מעשנת
וריח עשן עולה באפו
והוא עצוב
והוא נובל
והוא רוצה רק לילל...

אז הוא לוקח עוד לגימה מין הקפה
ופתאום הוא בוכה,
ועצוב לו נורא
והוא מביט בפעם האחרונה לעברה
לפניי שההיא נעלמה...

"איחרתי, כן אני יודע
ואני כמו אידיוט
יושב פה ורושם את הסוד
ואני נותרתי לבד
בדד
אוסף את חלקיי
ואין מי שישמע את סודותיי
ואין מי שיראה מכאוביי
ואני כאן (עדיין)
כבר הרבה זמן..."

וההיא חזרה אחריי כמה שנים
והיא חיפשה אותו
אבל ההוא לא התעניין
ולכן לה מיאן
'איזה כאב'

והיא בכתה
והיא צרחה
והוא קם
קצת מנומנם
אדיש
הוא לא ממש הרגיש
והלך...

במסעדה לא כל כך מוכרת
מסעדה דיי מכוערת
ישבה נערה בודדה
על כסא מעץ
ליד ספל גדול שחור
ובליבה הופיע חור...