אנשים כאלה יפים, שפשוט כואב להסתכל עליהם... משהו בפנים שלהם
כאילו מזכיר נשכחות וצובט עמוק בתוך הלב... כזה הוא היה...
החיוך שלו נגע לי בדיוק בנקודה בלב שגורמת לכל הגוף לרטוט,
ולעיניים לדמוע. והוא כאילו ידע מה הנוכחות שלו עושה למי ששוהה
סביבו, הביט בי עמוק אל תוך העיניים, ואני טבעתי בהן, שקעתי אל
תוך הכאב הנעים הזה, המתוק... רק הזיכרון מעביר בי רעד לאורך
הגב... בררר... כן כן, התאהבתי... חייכתי אליו... כשאני חושבת
על זה בטח נראיתי ממש מטומטמת... איזו הבעה לא ברורה, בטח הוא
תהה לעצמו אם יצאתי מאיזה בית חולים לחולי נפש... אחרת, מי
יחייך לעצמו בכזה אושר עילאי... רוב האנשים הנורמליים פשוט
שכחו להיות מאושרים וחיים את חייהם בעצב אינסופי... הרי למדנו
להעביר ביקורת על עצמנו ועל הסביבה, קיבלנו הכול בקלות רבה מדי
ואולי בגלל זה אנחנו לא מעריכים כלום... ואז הוא קם... התקרב
אלי, אמר לי "להתראות", דחף לי פתק ליד וירד מהאוטובוס... כמו
שאתם מבינים... כנראה שהכימיה הייתה הדדית, והפתק שהוא העביר
היה עם מספר הטלפון שלו... מה שבטח לא תבינו זה את זה שמעולם
לא התקשרתי אליו... דברים נשארים מושלמים רק כשהם בגדר פנטזיה,
המציאות של היומיום הורסת לפעמים כל חלקה טובה. המסתורין,
התהיה של "מה יכול היה לקרות" טובה ממה שיכול היה להיות...
תמיד אומרים "אם לא תנסה - לא תדע"... אני אומרת "לא תמיד צריך
לדעת הכול"...
אנשים כמוני, שמעריכים את הרגעים הקטנים האלה, שמעריכים את
ריח הפרחים, את רעש הגלים, חיוך או פנים יפות, וממש מאושרים
מכך - הולכים ופוחתים.... |