וכל הגברים בחיי אכזבוני.

אבי,
שעזב את העולם השפל הזה לפני שהספיק ללמד אותי דבר מה עליו.
שהשאיר אותי כאן לבד.
בקור. בחושך.
אחיי,
שלא מכירים אותי.
שחולקים איתי מידע גנטי, מספר משפטים ותו לא.
שלא מעוניינים להבין. לא מעוניינים לראות.
אהובי,
שעתה הוא בוגדי.
שאמר שאהב, ובעצם לא אהב כלל.
אמר שאני הכל, ווויתר עליי כאילו הייתי קליפת שום.
אמר סליחה והלך. ושכח.
אבל אני לא שכחתי.
חברי הטוב,
שעתה הוא כזר.
שאמר שאוהב, ואהב יותר מדי.
ובאותה נשימה, וויתר עלינו.
אומנם לא בקלות, אך בכל זאת וויתר.
ודווקא כשהייתי לבד מתמיד.
וזקוקה לכתף.
ידידי המשונה,
שהכנתי במיוחד בשבילו פתח הצצה.
והוא הסתכל. ולא אהב מה שראה.
ראה את הבפנים, התאכזב וזרק אבן שניפצה שם הכל.

ואלוהים.
שפעם חשבתי שאולי הוא אישה.
ועתה בטוחה אני שזכר הוא.

וכל הגברים בחיי אכזבוני.