הסתכלתי על הפלאפון. 14:37. דווקא לא הסתכלתי הפעם כדי לראות
את השעה, אלא כדי לראות אולי מישהו התקשר אליי, אבל יומן
השיחות שלא נענו נשאר ריק. הרמתי את עצמי קצת מתנוחת השכיבה
שלי והתיישבתי על המיטה. פיהקתי. אף אחד לא היה בבית, אמא
כנראה הלכה לאיזושהי חברה או משהו. לקחתי את השלט והדלקתי את
הטלוויזיה, שוב פעם היה שידור חוזר של איזו תוכנית אירוח שגם
ככה אף אחד לא רואה.


תמיד רציתי כלב, אבל אמא שלי לא הרשתה. היא הרשתה לי רק חתול,
והחתול היחיד שהיה באותו יום בתנו לחיות לחיות, היה חתול
ג'ינג'י שמן ועצלן, מזכיר במשהו את גרפילד. קראתי לו פונטיאק.

הלכתי למקלחת ובהיתי בעצמי במראה - "תראה איך אתה נראה מוטי",
סיננתי לעצמי. אני בטוח שאני רואה מולי גבר כבן 35, למרות שאני
רק בן 20. זקן עבות נתן לי מראה חרדי משהו, שבתוספת לשיער נתן
לי מראה של הומלס. הרגשתי שהשרירים שלי מאוד רפויים וחלשים.
הרופא אומר שזה כי אני לא יוצא מהבית ואני כל הזמן מנהל שיגרת
חיים של אוכל ישן וקם. "צא, תבלה", אמר לי אותו רופא, ד"ר
אורפילד, במבטא רוסי כבד. "אין לך חברה?", לא, עניתי מבוייש
מעט. "אז למה אתה לא יוצא עם חברים? מכיר בנות? אתה יודע...
הבנות של היום.." נשארתי בלי מילים. מאיפה בכלל הוא יודע מה עם
הבנות של היום?


פתחתי את הזרם ושטפתי את הפנים. לקחתי את המגבת הסגולה שהייתה
תלויה באיזשהו מקום לא ברור במקלחת, ניגבתי את הפנים והסתכלתי
שוב במראה. נדמה היה לי שהזדקנתי במעט בחמש הדקות האלו. חזרתי
לחדר שהיה מחניק משהו ופתחתי את החלון. מייד לאחר מכן, קפצתי
בחזרה אל המיטה ובהיתי בתקרה. כך עברו להן הדקות. נרדמתי.


כשהתעוררתי, שוב הסתכלתי על הפלאפון שלי, השעה כבר הייתה
18:02. עדיין אף אחד לא התקשר. פיתחתי מין פחד מוזר כזה, שברגע
שמישהו יתקשר, אני לא אוכל לדבר ויבלעו לי המילים. קמתי והלכתי
לסלון, פונטיאק הרים את ראשו והביט עליי במשך כשתי שניות ולאחר
מכן חזר לנמנם. התריסים בבית היו מוגפים - אפילו לא טיפת אור
נכנסה לבית. אמא עדיין לא חזרה, אבל לא דאגתי, היא אישה מבוגרת
ועצמאית. בכלל, אמא בשבילי זה סיפור ארוך. מאז שהיא ואבא
התגרשו, דיי קשה לה איתי, אז היא הולכת הרבה מהבית, כדי לא
לראות אותי. הרבה פעמים מצאתי בחדר השינה את הכרית שלה ספוגה
בדמעות.


הסתכלתי שוב על הפלאפון, הפעם כדי לראות את השעה. השעה הייתה
19:00. הזמן עבר לי מהר למרות שלא נהניתי במיוחד. הלכתי לחדר
והבטתי על טבלת היאוש הגדולה שציירתי על הקיר. ציירתי אותה
בצבע פנדה אדום בוהק, ביום ששינה את חיי. בטבלה היו אינספור
ריבועים קטנים, ללא מספרים או דבר כלשהו המציין תאריך. מכמות
האיקסים המלאים, יכולתי לנחש שמאותו יום עברו 102 ימים בדיוק.
בעצם למה לשקר, ידעתי בודאות כמה זמן עבר מאותו 5 באוגוסט,
1992.
מעולם לא בכיתי מאותו יום או הראתי סימן חיצוני של כאב למרות
שעברה עליי תקופה קשה - חברי הרבים נטשו אותי, יצאתי מהצבא
ומבן אדם מלא חיים הפכתי לשבר כלי.


פתחתי את הארון והוצאתי משם ארבעה נרות ריחניים שקיבלתי
בתקופות שונות בחיים. ידעתי שהכל חייב להיות מושלם - שמתי כל
נר בפינה אחרת של החדר. לקחתי גפרורים והדלקתי את ארבעת הנרות.
ריחות נעימים התפזרו בחלל החדר, חייכתי.


פתחתי את המגירה והוצאתי משם סכין יפאנית, כזו שפעם השתמשתי בה
כדי ליצור כל מיני עבודות יד שנתתי לבנות שרציתי. עמדתי במרכז
החדר, עצמתי את העיניים והתמכרתי לריחות שאפפו את החדר. החזקתי
ביד שמאל את הסכין היפאנית, לקחתי נשימה עמוקה ובמהלך מהיר
חתכתי את יד ימין שלי, סמוך לכף היד. התחלתי להרגיש חולשה
מסויימת ביד ימין ואת השניה הבאה ניצלתי למהלך דומה עם יד
שמאל. עזבתי את הסכין והיא נפלה בחוזקה על הרצפה. נדמה היה לי
שפונטיאק התעורר בסלון, אבל בטח סתם נדמה לי. זרמים אדירים של
דם נגוע התנקזו אל הקיר ואני חייכתי, כמו ילד קטן שקיבל נשיקה
מהילדה שהוא אוהב. ידעתי שיש לי עוד חצי דקה.