[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי נתן
/
פטריות

בתום עונת הגשמים הפטריות צצות בכל רחבי בת-ים, הן מופיעות
בשלל צבעים וצורות בין אריחי המדרכות, בצדדי הכבישים, בגנים
הציבוריים, לכל פינה יש את הפטרייה שלה. בתום עונת הגשמים קשת
ענקית נפרשת מראשון עד ליפו, מאירה על הטיילת, על האמפי ועל
הילדים שמשחקים תופסת ומחבואים בין הפטריות הענקיות, הם רצים
במעגלים אינסופיים סביב הפטריות, מחליקים על המדרכות המשובשות,
נופלים ומשפשפים את הברכיים והמרפקים.
במשך כל עונת הגשמים אבא שלי וג'ורג' חלאוה שיחקו קלפים, הם לא
לקחו הפסקה אחת ורק ישבו במטבח, עישנו, שתו וחילקו קלפים. הם
השתמשו בקערית מרק בתור מאפרה וכל פעם שאבא היה מפסיד יד הוא
היה מתרגז, חובט בקערית ומפזר את הבדלים והאפר בכל המטבח,
אחותי ישר הייתה רצה למטבח, אוספת את כל הלכלוך מהרצפה ומקרצפת
אותה, תוך כדי ג'ורג' היה בוחן את התחת שלה ואם אבא שלי לא היה
מסתכל הוא גם היה מלטף אותה. בערב הנרקומנים שגרו מעלינו היו
שומעים היפהופ ורגאייטון בווליום כל-כך גבוה שנברשת הקריסטל
בסלון הייתה מתנדנדת מהבאסים, אבא היה מקלל, חובט בקערית ואז
עולה למעלה לריב עם הנרקומנים. אחותי שוב הייתה רצה למטבח
לנקות את הבדלים והאפר מהרצפה, ג'ורג' לא ידע אם ללטף את אחותי
או לפלח לאבא שלי כמה שטרות אז הוא כסס ציפורניים ומלמל באופן
קצוב "מלח, מים, מלח, מים". המוזיקה הייתה פוסקת, אבא וג'ורג'
היו ממשיכים לשחק ואחרי עשר דקות הסיפור היה חוזר על עצמו.
לפעמים הייתי מתגנב למטבח, בשקט בשקט בשביל שאבא לא ישמע,
הייתי מציץ לו בקלפים ומסמן לג'ורג', בתמורה לחמישים שקל, איזה
קלפים יש לאבא. בכל אופן אבא לא היה פראייר, הוא לא סמך על אף
אחד, בצדק, וכשהיה תופס אותי היה מפליק לי כמה כאפות ונועל
אותי מחוץ לבית, בצדק. זה היה קצת מבאס להתקע מחוץ לבית בעונת
הגשמים, כבר מהצהריים הכל היה חשוך כמו בסרט צרפתי ישן, אני
הייתי נאלץ לשבת בחדר המדרגות ולהסתכל על הגשם שירד בלי הפסקה.
אם הייתי יושב מספיק זמן בחדר המדרגות פאבל הנרקומן היה מגיע
ומתחיל להתעלק עליי, "יש'ך קצת כסף להלוות לי?" הוא היה שואל
ואני הייתי ממשמש את השטר הפריך שג'ורג' הביא לי, מפחד לוותר
עליו, "אני מחזיר לך תוך יום-יומיים גג", הוא היה אומר, מדליק
לעצמו סיגריה ומביא לי גם אחת, "ואני הולך לעשות לך טובה גם -
אני מביא לפה אחר-כך בתולה בת שבע עשרה, אתה עושה לה
מ'ש'ת'רוצה". הייתי חושב על זה קצת ומסרב, "מה יש לי לעשות עם
בתולה?" וגם הוא היה חושב על זה קצת ואז מתעשת, "זאת לא ממש
בתולה, אבל היא ממש כמו חדשה, לא עשו יותר מפעמיים שלוש, אתה
בכלל לא תרגיש בהבדל". אני הייתי חושב על זה שוב פעם ומסרב
שנית.
היו ימים בהם הגשם היה כל-כך חזק שהיה נדמה לי שבת-ים עומדת
לשקוע ולסחוף אחריה את כל תל-אביב, זה היה סוג של עונש
מאלוהים, רק שאף אחד לא הבין על מה ומדוע וחלק מהאנשים בכלל לא
חשבו שאלוהים יכול להעניש אותם, או שהוא קיים בכלל. אם במקרה
הגשם היה פוסק לחצי שעה הייתי רץ למרכז, נזהר לא לחטוף שפריצה
מאיזה נהג מניאק. דבר ראשון הייתי נכנס למספרה של שרון בשביל
לראות את אמא שלי, שגם אם הייתה בטלפון או באמצע מניקור, הייתה
עוזבת הכל ובאה לחנוק אותי עם הנשיקות שלה. גברת מנדייב, עם
הנייר כסף של הצבע על הראש הייתה אומרת "זה בן שלך כאן? הוא
דומה לך מאוד", אמא הייתה ממשיכה לנשק אותי ובין נשיקה לנשיקה
הייתה אומרת לי או לגברת מנדייב, "איזה מותק, איזה מאמי".
מדייב הייתה מחייכת, אמא הייתה מחייכת ואני הייתי מחייך.
אחר-כך אמא הייתה מתחילה לספר לגברת מנדייב איזה ילד חכם אני,
גברת מנדייב הייתה מספרת לאמא איזה ילד חכם הבן שלה והשיחה
הייתה מתפתלת ומתפלת עד שהייתי מתחיל לחשוב שאולי לאמא יש עוד
בן, כי אני בטוח לא הבן החכם, והמוצלח, והשקדן שאמא דיברה
עליו, מצד שני גם הבן שגברת מנדייב תיארה לא היה מנדייב
ג'וניור מסניף הדבק וגונב האופניים שהכרתי. אחרי שגברת מנדייב
הייתה הולכת אמא הייתה מורידה לי סטירה או שתיים על זה שאני
ילד חרא ובגללי היא נאלצת לשקר לכל החברות שלה, היא אמרה שאני
שובר לה את הלב ושאם אני לא אתחיל ללמוד ולהיות בנאדם רציני
אני אגמור בטלן כמו אבא שלי.
בדרך הביתה הייתי עובר ליד תחנת המוניות, הנהגים היו מבקשים
ממני להגיד לג'ורג' לחזור לעבודה ולשאול את אחותי למה היא לא
באה לבקר אותם. הייתי יכול להגיד להם שאחותי עכשיו בשיכון,
מזדיינת עם חבר שלה על הקטנוע שלו ושג'ורג' לא יבוא עד שלא
יסיים לרוקן את אבא, אבל אני רק הייתי אומר בטח ושואל עם מישהו
מהם מוכן לתת לי טרמפ, רק עד הבית, הם היו מסרבים, הייתי נאלץ
להיסחב רטוב בין השלוליות. פאבל היה יושב בחדר המדרגות, כאילו
חיכה רק לי, "אולי תעשה לי טובה?" הוא היה לובש חיוך על פניו
ואני הייתי עונה "לא" חד משמעי, "בכבוד שלך, אני רק צריך שתיקח
את הכסף הזה", הוא היה מושיט כמה שטרות מקומטים, "תקפוץ לבנאדם
בליבורנו ותביא לי גרם". הוא ישר את השטרות עם אצבעותיו, שתמיד
היו נקיות ויפות כמו אצבעות של בחורה אפילו שפאבל היה יותר
מלוכלך מהצפרדע של הזבל. "למה שלא תלך בעצמך?" "כי אני חייב לו
כסף, הוא ייקח את המזומן שלי וישאיר אותי בלי כלום". ואני
עדיין הייתי עונה "לא" חד משמעי, לא כי היה לי אכפת כל-כך ללכת
שנייה לליבורנו, פשוט כי לא היה יוצא לי מזה שום דבר. "אז
לפחות תשב איתי קצת", הוא היה מצביע על המדרגה לידו "ותביא
סיגריה". היינו יושבים, מעשנים ופאבל היה מספר כמה זה חשוב
ללמוד, לנתח את הפרטים, לאמץ תהליך הסקת מסקנות, "זה כמו שהחבר
לנין היה אומר: ללמוד, ללמוד וללמוד". ואז הוא היה שואל אותי
שוב אם אני מוכן לרוץ ולארגן אותו כי הוא כבר מרגיש איך הקריז
אוטוטו מתחיל, אני שוב הייתי מסרב ואומר לו שישלח את חבר שלו
לנין.
יום אחד ג'ורג' היה צריך להעביר את המונית טסט אז הוא לא הגיע
לשחק, אבא השתגע והתחיל להציק לי ולאחותי, אחותי קיבלה מכות כי
היא מזדיינת בכל השיכון ועושה לאבא שלי בושות, אני קיבלתי מכות
כי אני כלומניק, אחר-כך התיישבנו לשיחה משפחתית, שהייתה יותר
דומה לתוכנית אירוח שבה המראיינים שואלים שאלות מפגרות
והמרואין מנסה לתת תשובות כמה שיותר מתחמקות. "אבא", אחותי
אמרה, "למה אתה משחק קלפים כל הזמן?" "כי אני מכור". "אבא",
אחותי אמרה שוב, "אנחנו ניסע לחופשה השנה?" "לא". "אבא", אחותי
אמרה בשלישית, "הייתה לך פעם הרגשה כזאת שאתה לא בטוח אם אתה
חולם או ער?" אבא, מופתע מהשאלה, הביט מחוץ לחלון, סבלנותו
הייתה על סף פקיעה, ידיו כבר אחזו במסעדי הכורסא והוא עמד לקום
ולעזוב את החדר. "אבא!" צעקתי ועצרתי אותו לפני שיצא מהחדר,
"איך זה שאתה תמיד מפסיד? למה שלא תנסה לנצח פעם אחת?" אבא קם,
ניגש אל החלון, "תשמע", הוא אמר להשתקפות של עצמו, "גם אם
הייתי רוצה, אני לא יכול".
בלי שום התראה ירד המטר האחרון, ועונת הגשמים הסתיימה באותה
הפתעה כשם שהתחילה. בת-ים לא טבעה, תל-אביב לא נסחפה אחריה,
והקשת שנתלתה בשמיים בישרה רק טובות. הפטריות צמחו בכל פינה
אפשרית. הילדים הסתערו על הרחובות. אחותי נסעה לטיולים ארוכים
עם חבר שלה בעל הקטנוע. ג'ורג' חזר לנהוג במונית, להסיע פועלי
בניין פלסטינים מרמאללה לרמת-אביב, וחזרה. פאבל נעצר אחרי שאמא
שלו הגישה תלונה כנגדו, שוחרר, נעצר שוב פעם ושוחרר שוב פעם.
אני התחלתי לתפוס אוטובוס כל יום ולנסוע לוולפסון לראות
אימונים של הפועל. ואבא ישב במטבח, עישן בשרשרת, בכה על המזל
הרע שתקף אותו וניסה לחשב כמה כסף הוא חייב לג'ורג' ואיך הוא
יכול להשיג סכום כזה, בינתיים הוא התחמק. ג'ורג' חיפש אותו
בנרות, הוא לא הפסיק להתקשר וכל הזמן עשה פטרולים מתחת לבית
שלנו, השכנים היו נבהלים מהערבים שהצטופפו במושב האחורי של
המונית ומזמינים משטרה. ג'ורג' היה מבצע כמה תמרונים לתוך
רחובות אסורים לכניסה וחומק מהשוטרים. וככל שהזמן עבר החום עלה
לכולם לראש, הבגדים נעשו דביקים, חשבונות החשמל תפחו, הימים
התארכו והעצבים התקצרו, זה נהיה יותר ויותר ברור שאנחנו שועטים
בדרך ללא מוצא, רק שאף אחד לא ביקש לעצור ואנחנו המשכנו להאיץ
כאילו כלום.
ישבתי עם פאבל בספסל שמול הבית, הוא אסף בקבוקים כל הבוקר
והסריח מתערובת של זיעה, ירקות רקובים וסרדינים, לפחות הוא היה
מסטול ושמר על שקט יחסי. עשרות ילדים רצו בשאגות לאוטו גלידה
שעצר בפינה, מהופנטים על ידי המנגינה החורקת שבקעה מהפיאט
הסגולה. פאבל הצביע עליהם ומלמל משהו על נעורים ואושר, צחק
קצת, אמר שהוא לומד, מתבונן ולומד ואז הוא נשען לאחור וחייך.
המונית של ג'ורג' התעופפה לתוך הרחוב, ג'ורג' הטיס אותה בפניה,
צפר לילדים הצווחים שהתאספו מול האוטו גלידה והחנה ליד הבית.
היו לג'ורג' לפחות שישה ערבים דחוסים בפאסאט המלוכלכת וזה שישב
לידו פתח את החלון, "איפה שאול?" הוא שאל אותנו. "לא יודע",
עניתי. ג'ורג', כנראה לא מרוצה מהתשובה שלי, נשען מעל הערבי
לעבר החלון וצעק אליי "ילד, אל תשחק איתי, תגיד איפה אבא". "לא
יודע, באמא שלי, יצא לפני חצי שעה לא אמר לאן לא אמר מתי
חוזר". "חרטא", הערבי אמר וג'ורג' הוסיף, "אין בעיה, אני אחכה
לו קצת פה". פאבל הרים את הראש וחייך אליהם, חייך לכל העולם,
אבל אף אחד לא החזיר חיוך, כמו בכל יום. זה לקח רק חמש דקות עד
שאבא יצא מהמכולת, הטריינינג הכחול והשיער הלבן שלו בהקו בשמש,
היה לו אחד קפה שחור ושלוש קנט בשקית ירוקה שנחבטה ברגל שלו עם
כל צעד שהוא עשה. הוא ראה את המונית של ג'ורג' אבל המשיך ללכת,
רק כשג'ורג' יצא מהמונית הוא עצר, כמעט לידי, חיטט בשקית,
הוציא חפיסה קנט, פתח אותה והדליק לעצמו סיגריה. "עוף, עוף
הביתה", אבא הביט עליי ואמר, "לפני שאני מפרק אותך". גררתי את
פאבל לחצר ומשם לחדר המדרגות, הדלקתי סיגריה ותקעתי לו אותה
בין השפתיים הקמורות שלו, בינתיים ג'ורג' שנשען על המונית ואבא
שעמד מצידו השני של הכביש התחילו לדבר, לאט, כמו זוג
דיסלקטים.

"שאול, נו מה עם הכסף?"

"אין כסף".

"ולאשתך? קח ממנה, לפחות חלק".

"אין לה שקל".

"אז אני לוקח את הדירה".

"על גופתי המתה".

"אז מה יא מוצץ? אתה רוצה למות? אתה רוצה לגמור כמו קדוש מעונה
מזוין? אתה חייב להיות גיבור על, חי בסרט. אז שיבואו עכשיו
כולם יראו איזה אומלל אתה, איך ירדת לזנות והורדת את הילדים
שלך לזנות. תגיד תודה שאתה לא אישה, אחרת היית עומד עכשיו על
ארבע עם זין בפה. סעמק איתך שאול". ג'ורג' הסתובב למונית,
הוציא לעצמו סיגריה והדליק אותה, הוא לקח כמה שאכטות לפני
שדיבר שוב, "טוב לך עכשיו הביתה שאול, שכח מכל מה שהיה פה
עכשיו, תנוח יום יומיים, לך לים תנשום קצת אויר נקי, תבוא אליי
עוד שבועיים עם אלפיים ונסגור את הסיפור הזה שלב שלב, כמו
חברים טובים".

"בוא נסגור את הסיפור הזה עכשיו".

פאבל מלמל משהו והסיגריה, שהוא בכלל לא עישן, רעדה בין השפתיים
שלו, האפר נפל, נדבק לו לצוואר ואז התמוסס עם זרם זיעה שזלג עד
הכתף המלוכלכת של הנרקומן. האוטו גלידה זמזם את המנגינה המכנית
שלו. ג'ורג' זרק באלימות את שארית הסיגריה שלו והוציא מגנום
כסוף שנצץ בשמש מתוך המקטורן, בינתיים אבא שלף את הלוגר שלו
מהטריינינג. ירייה נשמעה, הילדים השתתקו לשנייה ומיד התפזרו
כאפר צווחני. נשמעה עוד ירייה, ואחריה עוד אחת ואחריהן עוד
שלוש, אבל אף אחד לא נפגע. אבא, כמו בקלפים, לא היה מסוגל
לפגוע בשיט וג'ורג' כנראה לא רצה לפגוע. אבא ירה שוב, ולפתע
המונית של ג'ורג' התפוצצה, מעיפה את ג'ורג' המעוות לצידו השני
של הכביש. אבא הפיל את הלוגר והתמוטט, מחבק בחוזקה את השקית.
פאבל צחק, צחוק חולני של סוטול, ואמר שככה זה תמיד. אני הייתי
דבוק למדרגות הקרות ובכל זאת הצלחתי לשאול אותו על מה הוא
מדבר, הוא צחק שוב ואמר "תמיד יוצא שהיהודים יורים והערבים
מתפוצצים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבל הזבל

נקמתו של קין


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/10/05 0:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי נתן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה