היא והוא התאימו כמו כפפה ליד.
הוא היה הנפש התאומה שלה. היא ידעה את זה. גם הוא. הייתה בינהם
אהבה. מטורפת. בלתי נתפסת. בגלל שהוא היה דומה לה. והיא לו.
והם רצו אחד את השני. וזה היה מושלם. 450, זה רק מספר. זה רק
מספר. והיא הבינה את זה והוא גם. ככה היה נראה להם.
כשהם נפגשו ניצוצות עפו. כשהם נפגשו, שתי הנשמות שלהם, ששרדו
בקושי אחת בלי השנייה, נפגשו והיו לאחת זוהרת ואמיתית.
עם כל נשיקה, כל חיבוק או נגיעה, החיוכים המובנים היו עפים
באוויר. לפעמים, שהאושר הבלתי נתפס הזה, שהאהבה איימה לחנוק
אותה מכל כיוון - היא הייתה תופסת בו, תופסת חזק, ונשארת ככה
שנייה או שתיים. מעבירה את כל האנרגיות המטורפות שלה אליו.
איתו. והוא היה עוצר בחיוך מובן, נותן לה להזין אותו באנרגיות
שלה. המטורפות כל-כך.
כל נגיעה, כל חיבוק היה נדיר. נדיר וערכו יקר מפז. הם היו
מושלמים ביחד. מושלמים. זה התיאור. זאת המילה. זאת ההרגשה.

לכל סיפור טוב יש סוף רע.
הוא עבר ממנה. הוא אף פעם לא היה איתה. ליבו היה שלה. אך הוא
חצה אותו לשניים, החצי שלה מת ואיתו ההרגשה. היא בכתה. לא
להרבה זמן. היא עברה הלאה וכמוה גם הוא. כך היה נדמה לה.
הוא לא ידע שלפעמים בלילות היא עוד מתגעגעת לנשימותיו על הכר.
המגע הקר של המשך חייו, איים לסחוט אותו מכל טיפת חום. והיא לא
ידעה את זה. והיא לא רצתה לדעת. והוא לא רצה לדעת. נשמותיהם
השבורות חזרו אליהם, מפוחדות שלעולם לא ימצאו שוב אחת את
השנייה.
שלא ימצאו התאמה מושלמת שכזו יותר.  
ואולי, באחד הימים שיבואו, הם עתידים להפגש. הם עתידים לחזור
אחד לזרועות השני, ולחיות בהרמוניה מוחלטת. בשלוות נפש ובאהבה
שלמה. וטהורה.