חם עכשיו על-פני האדמה.

השמש כבר עלתה לפני שעות, מפנה את גבה הכתום-מוזהב ומביטה
בפנים מסמאות בעיר. משכימי קום שהודו לחמה על חסדה עם שחר,
עסוקים זה זמן רב בענייניהם. בכבישים הצרים מתרוצצים בני אדם
וחיות, אוטובוסים חוצים את היום בשיעולי ערפיח. לכל אחד יש לאן
ללכת, וגם אני בכלל זה, אך הליכתי שלי היא הגלמודה מכולן.

רק הלילה שלטתי בשמיים השחורים, עטוף בנצנוצי כוכבים ובמבטים
מעריצים מהאדמה. כולם הביטו אליי, לבן ועגול, מייצג אור ושלמות
בתוך האפילה.  מכאן ראיתי איך בחורים ובחורות משתמשים בי
כתירוץ לרומנטיקה, ראיתי איך חיילי הסיירת נהנים ממני בעודם
שכובים במארב, שלטתי על תנועות הגלים ועל היצרים בראשיהם של
אנשי הזאב. הכל היה אני ואני הייתי בכל.

כשזרחה השמש עוד הייתי במרום השמיים, מנסה לגנוב עוד שניות
אחרונות של בלעדיות בשמיים, נחלש והולך אל מול האור הבהיר.
כשהתעוררו בני האדם אל הבוקר החדש, איש כבר לא זכר בי, או הרהר
בי או אפילו סתם התגעגע.
ועכשיו,
השמש קרבה אל אמצע הרקיע, ואני כבר נוגע בגלים, מתעקש להאיר
משום מה, כדי שאולי מישהו שיסתכל על הים, יראה ויחשוב "הירח
עוד מאיר".
בי נשבעתי - הלילה לא אאיר בשנית! מי שלא זכר אותי בצהרים לא
ייהנה מחסדי בערב. אבל, גם אני יודע ששבועה זו קלה היא. כשתשקע
השמש והאנשים ינשמו עמוק וינסו להירגע מן החום, הם יביטו מזרחה
ויחפשו אותי. "איפה הירח?", תמהים ומצפים.
ואני הרי יודע: לא אוכל לעמוד בפני געגועיהם אליי.

גאוותי תוציא אותי החוצה, להאיר להם שוב.