ובזמן שהייתי מוטלת שם, שוכבת-יושבת, על גיבוב הסדינים
המהבילים שלו ושומעת אותו מסביר למה זה לא ייתכן שאני כל כך
רוצה אותו כמו שאני חושבת, ההרהור היחיד ששטף את מוחי כלל את
נתח האנטרקוט המובחר שהנחתי לצינון במקרר שלי.
ניסיתי להחליט אם כדאי לי להותיר אותו שלם ולפנק אותו במסאז'
של שמן זית  ורוזמרין, לפני שאצפה אותו במעט קמח ואתן לו מכת
חום במחבת בדרך לתנור גיהנומי ולקיום כרוסטביף רווי נוזלים, או
לחלק אותו לכמה אומצות שמנמנות ולבזוק על אחת פלפל שחור וצ'ילי
גרוס, לפני שתושלך למפגש חפוז עם טפלון לוהט ותיוותר צרובה
ונאה.
ריר חמצמץ פעפע בשיפולי הלשון שלי כששיוויתי לנגד עיני את
הבועיות הקטנות שירחשו מאגם השומן במרכזו של הנתח דרך עורקי
החלב הדקים אל תחתית התנור או קרקעית המחבת, יכולתי לשמוע אותו
מרצה על איך שהוא מוכן ללמד אותי לנגן על גיטרה אקוסטית כדי
להציל אותי מעצמי, הפוץ הנדיב.
הוא בדיוק פירט רשימה של חנויות יד שניה בהן אני יכולה להשיג
אחת בזול כשהתחלתי לפזול לעבר הגיטרה שלו שהושענה כלאחר כבוד
על הקיר שמולי ולדמיין איך אני תופסת אותה והולמת בעורף הקמוץ
שלו בכל הכוח עד שהוא מתמוטט ומונח מולי כמו גוש בשר, ואיך אני
מרפרפת בעדינות על עפעפיו האדמדמים ועל הריסים  הלבקניים שלו
כדי שייראה שליו יותר לפני שאני אצפה אותו בביצה ופירורי לחם
ואטביע אותו באגן של שמן עמוק ומבעבע.
אלוהים אדירים! הבהלה שגרם לי עולמי הפנימי לא מנעה ממני
מלהמשיך להתעקש שלא להקשיב  למונולוג שלו ולסקור אותו מכף רגל
ועד ראש לשם מיפוי סוגי נתחים וטיבם. שניה לאחר ששקעתי בחלוקת
איבריו לקבוצות התחלתי לשחק עם עצמי בעקרת בית וקצב.

"תסלח לי אדוני, איזה חלק טוב לצלי?"
"הבטן הרופסת היא נתח מצוין. מספיק שמן כדי שהצלי יהיה רך. זה
בשר מאוד בהיר, הגבר גודל במיוחד בסביבה עירונית הרחק מהשמש,
ולא השתמש בשריריו לשום מטרה מלבד תקתוק, זיפזופ  ועינוג עצמי.
הייתי ממליץ על צלייה איטית בקדירה עם גזרים ובצלים"
"תגיד, אפשר גם עם תפוחי אדמה ?"
"בוודאי!" (הקצב מגלגל עיניים לעברי, הצופה, לועג לעקרת הבית
רפת השכל)
"טוב, אז קילו בטן רופסת, רגע , ומה עם הילדים? הם לא אוהבים
צלי, עם איזה חלק אני יכולה להכין להם שניצלים?"
"אוה, בשביל זה יש לי המלצה מצוינת!. הנה את רואה את האצבעות
האלה, כן שם, מאחורי הפרוסטטה הטרייה, הבשר שלהן רזה במיוחד,
בלי טיפת שומן, ילדים מתים על זה. תטגני אותן כמו שניצל ותראי
איך הם ייהנו לכרסם את האצבע מסביב לפרקים הבולטים, והחלקים
המנומשים? הכי פריכים. לארוז לך? כמה, שבע אצבעות?"

בשלב זה נאלצתי להפסיק כי הוא התיישב לידי והתחיל לפרוט על כלי
הרצח המיועד, מרעיד את המיתרים באיזה שיר של להקה אמריקאית שרק
הוא והחברים המוכשרים שלו מכירים ושהוא למד לנגן משמיעה. כנראה
שהפעם לא ממש התרגשתי כי תוך כמה שניות שוב הפסקתי להקשיב
והוטרדתי מהמחשבה שהפכתי לאוכלת אדם, שאולי זה לא רק הגוף שלו
שאני רוצה למנגל  ואני עורגת לבשר אנשים באופן כללי. אפילו
הספקתי לחבר כמה חרוזים שמתארים את רעבוני לאחיי ואחיותיי, קטע
מטופש ורגשני שיתאים לפרסום בשבועון נוער קניבלי, "ראש אפוי
אחד " או משהו כזה:

"אנשים מוקפצים בחמאה ומוסקט
אולי הונחו במשרת ליים עם שן שום אחת
ולאחר שהגיבו כפי שתוכנן
נלפפו בקותל חזיר מעושן

קונפי גברבר ברול נערים
או ראגו מעורב של נשים וגברים,
מרק רגל של סבתא -
עם גריסים, קצת שעועית
וקרפצ'יו ישבן בויניגרט ועירית".

ובמיוחד בשביל הקוראות ספוגות האסטרוגן של השבועון שבכלל
בדיאטה וזקוקות להשתפכות מלנכולית כדי ליהנות מהקריאה, הוספתי
את השורות הבאות:

"חוויה קולינרית, בה אנוש מככב
לא ביקרה ממזמן את חכי העוגב
וריקה הקיבה
ורעב לי הלב".

בתזמון מופתי, בדיוק כשגמרתי לחרוז הוא סיים לנגן והביט בי
במבט הכי נוגה שהוא הצליח לסגל לעצמו ולא השפיל את העיניים גם
כשנעצתי בו את המבט הכי חד שיכולתי להשחיז,  ניסה לגרום לי
להזיל דמעה ככל הנראה. כמה שניות של חוסר אונים תקפו אותי כשלא
הבנתי את פשר האנושיות התמוהה שהורעפה עלי מכיוונו של הבחור
הצונן, אותו אחד שלנאום שלו על כמה שאין ביננו שום דבר משותף
הייתי אמורה להקשיב לפני כחצי שעה.
כן, שניות ספורות לקח לנערה פשוטה שכמוני להבין שזה לא אותי
שהוא לא מסוגל לעכל, שהוא פשוט מתנגד לטכניקה שלי. העלם ברוך
הכשרונות נחוש ללהטט במחבתות בעצמו כשאני מסתפקת בקריאות
השתאות של  סו-שף שמת ללמוד. הוא, עם הטעם המיוחד והבררני
שלו, הוא, סתם ילדון מפונק שלא רגיל לאוכל של אחרים.
אמרתי לו שלא תודה ושחבל שאני אבזבז כסף על גיטרה משומשת כי
אין לי חוש מוסיקלי בגרוש ואחרי שבירכתי אותו בביי סתמי, קמתי
לצאת בידיעה שלחדר הזה אני לעולם לא אחזור. במדרגות חישבתי את
מספר הסיפורים הקצרים שהוא יוכל לסחוט מההיכרות הזאת שלנו
וצחקקתי כשהרהרתי בדרך שבה הוא יאפיין את הדמות שלי ( "שיערה
הרך גלש אל כתפיה העגלגלות, מבליט את חוסר הביטחון הכרוני
שהפגינו אצבעותיה המתופפות על המזרון בקוצר רוח").
אולי הייתי צריכה להישאר שם, אולי זה היה הופך למשהו יפה, אולי
היינו מקימים הרכב של נגני גיטרות אקוסטיות זגוגי מבט ואולי
הייתי ממליטה לו חמישיית בנים מיוחדים כמוהו . בכל מקרה, כמה
יפה שזה לא היה  יכול להפוך ,אני תמיד יכולה לדמיין את זה
יפה יותר, ולמה לי להסתפק בגרסה המדויקת כשאני יכולה להתענג על
הרצויה?