התלבשתי מעט פחות בקפידה ממה שהייתי רגיל. חולצת כפתורים
ומכנסיים אלגנטיות לא נראה הלבוש המתאים לארוע כגון זה, ולכן
אילצתי את עצמי להסתפק במשהו מעט יותר זרוק. את החולצה על כל
פנים השארתי מחוץ למכנסיים. למרות כל המאמצים להתעלם ממנה,
המראה לא אפשרה לי לעבור לידה מבלי להעיף מבט.  הבהלה העבירה
בי צמרמורת למראה ההשתקפות שלי, אך לא נתתי לעצמי לוותר. תחושת
הניצחון שעוררה בי הטיפה של השליטה העצמית שהפגנתי הפיחה בי
חיים חדשים ומעט בטחון, בטחון שהייתי זקוק לו יותר מכל דבר אחר
ביום זה.

היתה שעת ערב מאוחרת, ורחובות תל אביב היו הומים כהרגלם. קבוצה
של בנים עמדה בצד המדרכה והתווכחה בקול על האפשרויות שעמדו
בפניהם להעברת הזמן. מספר בנות שלא היה ברור אם הכירו אחת את
השנייה או לא, עמדו ודיברו בפלאפון. כל אחת דיברה בשלה, כל אחת
עם החבר. זוג יצא בסערה מהדיסקוטק, הבחורה ראשונה ומיד אחריה
הבחור. הם נעמדו ליד המעקה של המדרכה מתווכחים בלהיטות ועם
דמעות בעיניים האם באמת כדאי להם להיות ביחד. הבחור חשב שכן.
על הספסל שכב אדם בודד שנראה זקן, אך לא היה ניתן להעריך את
גילו במדויק - הבגדים שלו היו בלויים ומלוכלכים ועיתון כיסה את
פניו. תהיתי איך הוא הצליח להרדם בכל ההמולה הזאת. אשה, שמבטה
היה קשור לרצפה בחוט ניילון עבה ומשופשף, כמעט ונתקלה בי
כשעברה לידי. היא הייתה מבוגרת מדי למקום ולזמן ואיפורה היה
איום, ועם זאת לא נראתה חשודה או יוצאת דופן על רקע הרחוב התל
אביבי הרב-גוני. אל המחשבות שלי, בכוח ובהתמדה ראויה ניסה
למצוא את דרכו הזכרון, הסיבה שבגללה הבאתי את עצמי למקום הזה,
שחוסר השייכות שלי אליו הייתה לבטח שקופה לכל מי שעברתי לידו
ברחוב. חיכיתי לסימן כלשהו, משהו שיעיר אותי, דלת שתקרא בשמי,
נורת פלורסנט שתהבהב בידידותיות. שניות הפכו לדקות ואלו -
לרבעי שעה, ואני עוד הסתובבתי בלא סיבה נראית לעין ברחוב הראשי
של תל אביב. העייפות והפחד הכל כך מוכר האטו את צעדי. משפטי
"טוב, נו" לסוגיהם בצבצו בראשי מדי פעם בפעם בקצב הולך וגובר.
הייתי רחוק מחצית המחשבה מלהסתובב, לוותר, ללכת הביתה ולשכוח
מהכל, כשפרץ אחרון של אנרגיה וכוח רצון הזריק בי מנה קטנה של
אדרנלין.
"יש בפננ.. יש בפנים מקום?" שאלתי את המאבטח המגודל בכניסה
לפאב הראשון שראיתי. הוא הביט בי בחיוך, לא לחלוטין מבין למה
אני רוצה להכנס לבד לפאב באמצע הלילה. "כן" אמר בקצרה, גבתו
עדיין מורמת, וביקש ממני תעודה מזהה. ניסיתי להראות נונשלנטי,
אבל ידי רעדה כשחיטטתי בכיס מכנסיי אחר תעודת הזהות שלי.

המזל האיר לי פנים והיה כסא אחד פנוי ליד הבר. זרקתי מבט או
שניים לצדדים, לודא שהוא לא שייך לאף אחד והתיישבתי. "אתה ..
וצה .. לשת .. שהו?" המוסיקה הרעישה באוזני, ולא הבנתי את מה
שנצעק לעברי. שוב תהיתי ביני לבין עצמי, מה אני עושה כאן? על
מי אני מנסה לעבוד? זה הרי לא יעבוד בחיים. לא ככה, לא עכשיו.
אולי אף פעם. אני, שהבילוי המועדף עליו הוא ספר טוב, או סרט,
שלא סובל חברת אנשים רבים. "הלו תשמע, זה 35 ש"ח מינימום פה,
אם אתה לא מתכוון לקנות שום דבר, אל תשב פה!" הצעקה הקפיצה
אותי והרמתי את מבטי לכיוון ממנו היא הגיעה. "סליחה, אני
מצטער.. אפשר.. בירה?" שאלתי בעודי מחפש בחצי היסטריה את השטר
בכיס.

הבירה הרגיעה מעט את דפיקות הלב שלי, ובפעם הראשונה מאז נכנסתי
למקום הזה, העזתי להרים את המבט, ולהסתכל. היה זה פאב טיפוסי
למדי. ענני עשן לבנים וסמיכים הסתובבו בחדר, נוגעים קלות בשלטי
"אין לעשן" שהיו מפוזרים על הקירות. האנשים ישבו בצפיפות איומה
אחד ליד השני, וצעקו איש לשכנו. מדי פעם הצעקות גברו על
המוסיקה והדי ג'יי המאולתר הגביר אותה במעט. אך באי המקום לא
ויתרו והרימו את קולם עוד יותר. מלחמת הווליום הזאת היתה עושה
לי כאב ראש איום בכל סיטואציה אחרת, אך הבירה, אדי הזיעה
ועשרות הסיגריות הפסיביות שעישנתי, ערפלו את חושי ולא חשתי
ברע. לרגע היה נדמה לי אפילו שהרגשתי טוב. חייכתי. הופתעתי
כשהחיוך נשאר על פני, אך לא היתה לי התנגדות וניגשתי בבטחון
ומרץ מחודשים לסרוק את האנשים שישבו ליד הבר. רובם דברו אחד עם
השני, בזוגות או בשלישיות, אך לא רחוק ממני בצד ימין ישבה
בחורה והביטה בעצב לתוך הקוקטייל שלה.

הבטתי בה מהופנט. מה היא עושה כאן באמצע הלילה? למה היא לבד?
אולי היא נפרדה מחבר שלה כאן, שעזב אותה לאנחות. אולי מישהו
במשפחה שלה נפטר, והיא נכנסה לכאן אחרי שהסתובבה ללא מטרה
ברחובות חושבת, נזכרת - נכנסה בכדי להטביע את יגונה בכוסות
משקה חריף. איני יודע כמה זמן הסתכלתי עליה כך, חוקר את פרטי
פניה, מנסה לנחש על מה היא חושבת. מלטף ביד מדומה את שערה,
מוחה את הדמעות שדימיוני צייר בעיניה. לפתע היא הרימה את מבטה
מן הכוס והסתכלה עלי. מבטה היה חודר ובטוח, עצוב, מרוחק ושואל.
מיד הסטתי את עיני, מנסה להתגבר על הבושה והחרדה שתקפה אותי.
מה חשבתי לעצמי, להסתכל ככה על מישהי שאני לא מכיר בכלל? עצמתי
עיניים בחוזקה , כמו שהייתי עושה כשהייתי ילד קטן והייתי חולם
חלום מפחיד. בחלומות זה עזר לי וגרם לי להעורר ולהנצל ממצבים
מביכים ונפילות ממקומות גבוהים, אך הפעם רק דמיינתי שאני מרים
את עיני חזרה ומביט בחיוך שליו ומרגיע על הבחורה ההיא.

פקחתי את העיניים, עדיין מביט על הבר, הסתובבתי על הכסא בכיוון
ההפוך לכיוון בו היא ישבה, והתחלתי ללכת בזהירות בכיוון
היציאה, נדחף בין כסאות צפופים, מנסה לא לדרוך על אף אחד
ומתעלם מן ההערות שנזרקות אלי "היי, הלו, תזהר לאן אתה הולך,
מטומטם!". מבטי היה מחובר לרצפה באותו חוט ניילון משופשף, אותו
החוט שראיתי בעיני הזקנה כמה שעות קודם לכן. לפתע התעוררה
בראשי תקווה, שביב זעיר של אור, תחושת ציפייה שיד תגע בכתפי
ותעצור אותי לפני שאני זורק את כל הערב הזה, ומפזר את כל
הבטחותיי לעצמי ואת כבודי ברוח. אך דבר לא קרה.

כשיצאתי החוצה הרגשתי הקלה. ליבי הפסיק לפעום בחוזקה, ולפתע
הרגשתי עד כמה הגב שלי רטוב מזיעה. הלכתי בצעדים מהירים לכיוון
הרכב, מאושר שהכל נגמר ושאני אוכל להמשיך בחיי חסרי התוכן.
חסרי התוכן. חסרי התוכן. חסרי התוכן, הדהד בראשי. "אההה!!".
הפלאפון שהחזקתי ביד התפוצץ לאלפי חלקיקי פלסטיק בפוגעו בקיר.

כשחזרתי הביתה באותו לילה, עייף ושבור לרסיסים קרעתי דף מהיומן
שלי ושרפתי אותו. על הדף היה רשום באותית דפוס גדולות "המשימה:
לצאת לבד ביום שישי, להתחיל עם בחורה והעיקר - להנות". על
הלוח הלבן ליד המיטה סימנתי X נוסף. מעליו התנוססה הכותרת
"כשלונות".

זרקתי מבט אחרון אל השקית עם חלקי הפלסטיק של הפלאפון שנחה על
השידה וכיביתי את האור.