בס"ד  שבת 12.00   23.07.05

עכשיו תשמע אתה אותי, דויד.
עכשיו, כשאין בינינו יחסי עובד מעביד, שנינו שווים, אני רוצה
לומר לך:
אתה צריך ללכת לרופא. אתה מדבר מהאף, אתה מגמגם, הקול שלך נבלע
עוד לפני שהוא יוצא לאוויר העולם. לך יש בעיה עם דיבור, וגם עם
זיכרון. אז תשמע ממני, ותלך לטפל בעצמך, לפני שאתה מאשים את כל
העולם. אתה יכול לומר מיליון פעם שאני לא שומעת טוב, ואיתי אין
לך כימיה, אבל הבעיה שלך תישאר בעינה. זה לא מה שיפתור את
בעייתך. אתה סוחב אותה איתך והיא תשיג אותך בסוף. וזה עלול
להיות מהר משחשבת והרה סיכון. ואני אומרת לך את זה, לא ממקום
של צרות עין, אלא ממקום אופקים רחבים.

אבל אתה, איש חשדן וקטנוני שכמוך, תסתכל עלי ממרום קוטנך,
בפנים אדישות, וסנטר מוצמד לחזה, ותגיד לי, שלא מעניין אותך
לשמוע אותי.
אתה תסתכל עלי ותחשוב: מי זו המטומטמת הזו שמנסה להטריד את
מנוחתי.

ואתה תמשיך להציק לבאה אחרי... עד שהבת שלך תחזור מחופשת לידה
ותיקח שוב את המושכות לידיה.
ואיזה מושכות?
קולה בטלפון נשמע בדיוק כמו קולה של אשתך, רינה, בכייני
וילדותי...
והקול של בנך שמסתובב שם לכולם בין הרגליים, והוא אמור להמשיך
את העסק, הוא כבר בן שלושים ואתמול הודיע שהוא עומד להתחתן.
שיבושם לו. כסוס ציפורניים, דבור בלוע, מדבר במין חתוך דיבור
קצוב, וקצר, רק ה - "ח" נשמעת קצת חורקת מידי.
והוא כולו רעש וצלצולים. שוכח המון. מתערב בלא לו. ואת דברו
שופך כמו פלקט כמו תוכי שחוזר על דברים ללא הבנה.
את זה? הוא אומר לי בביטחון חסר חוט שדרה, את זה, את יכולה
לזרוק.
ואיך אזרוק? זו קבלה שצריך להעביר לרואה החשבון, אמר אביך.
אה... כן, אז טוב... תתני לו, הוא משאיר לי הוראה. ואני לא
יודעת אם לצחוק או לבכות.

בטופס הזה תמלאי את פרטי הבנק ושלחי בפקס חזרה ללקוח, לתשלום
ישירות לבנק.
אבל צריך קודם אישור הבנק, אני אומרת לו.
לא, לא חשוב...
שלחתי כמו שביקש.
אבל אביו למחרת חזר על כך שכן צריך את אישור הבנק.
ואני לא אמרתי לו שערן החכם מכל אדם לא יודע.
אבל לערן החכם מכל אדם, אמרתי למחרת, שתדע שצריך...

ואיש המכירות, שכיר שבעצם כל העבודה על הכתפיים שלו.
עובד ללא הפוגה. מטלפון לטלפון, מהזמנה להצעת מחיר, מלקוח
פוטנציאלי ללקוח בהווה. מבית המלאכה, ללקוחות במקומותיהם. וכך
עובר לו היום כשהמיזוג בקושי מורגש אפילו לאכול אין לו זמן.
ויש לו תאומים בני חמישה חודשים מחכים לו בבית, עם אימם. אחרי
מספר טיפוליי הפריה הצליח להם.
חופש? מי בכלל לוקח, כמה ימים פה ושם, אבל למי יש זמן?
הוא באותו גיל של הבן החכם, אבל גבר-גבר.  

ככה זה, אחד הוא גבר, ויש לו ראש על הכתפיים.
השני הוא פלקט, דיקט נבוב, אבל יש לו אבא.

ואני מוצאת עצמי שוב בחוץ.
הפעם שקטה נפשי, שכל בוקר הייתה לכודה בכותלי לבי מפרפרת מפחד
ורתיעה. הפעם נושמת היא
לרווחה.
אבל אני דואגת. מאין תבוא ישועתי, פרנסתי הקבועה והטובה.

מאין יבוא עזרי? עזרי מעם השם, הללויה...

נ.ב. - והבאה אחרי זו היא לא אחרת מאשר בתו השניה. גם היא
כסוסת ציפורניים. קול לה כמו לילדה קטנה. והרי הוא רצה משהי
שישמעו אותה, בייחוד בטלפון. כי הרי היא החזית של החנות. את כל
אלה לא אמרתי לו. זה לא הטיפוס שאפשר לשוחח. זה טיפוס שרק יודע
להתקיף. כתב ידו הוא כתב ביקורתי, גאוותן. אחד שלא נותן דין
וחשבון. ועל זה ילדיו משלמים. לא, לא בכסף. במקומות שהם
נמצאים, אני נמצאתי פעם. ולא עוד. ולכן הטראומה פה, הייתה כה
גדולה. כי בבת אחת הוחזרתי אחורה, למעמקי מחשכי הנפש. שעור
מאלף מהחיים. ואני שמכל מלמדי השכלתי, גם פה ידעתי להשכיל
ומישהו למעלה ידע לעשות סוף למשחק.

לא, את כל אלה, לא אמרתי.
לא מצאת עוז בנפשי לומר זאת. הוא לא הטיפוס שאפשר היה לומר לו.
.
יכולה אני לומר שהוא לא הטיפוס, ולא זה היה הזמן והמקום, יכולה
אני לומר אלף דברים ועוד אחד. אבל האמת היא שפשוט לא מצאתי את
העוז לבטא את עצמי מול אדם קנטרן ונחשל, לא מצאתי, ועוד
בממלכתו, כשאת השכר עדיין לא קבלתי.

לשפוט את עצמי על כך?
בוחרת אני שלא לשפוט.
ומשאירה את הדברים כך.