[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
חוויה של פעם בחיים

הוא כבר כאן שמונה חודשים, ועד עכשיו הוא בטוח שזו טעות ושהוא
בכלל לא אמור להיות פה.
לפני שהמחלה שלו התגלתה, כשהוא ומרקוס עוד יכלו לשבת ביחד על
בירה של מוצאי-שבת אצל אנטון בפאב, הכל היה נראה אחרת. הם
שוחחו הרבה על המוות וכמו כולם, התכשכשו בינם לבין עצמם בשאלה
הנצחית: האם יש עוד מחזורים של חיים אחריו.

מרקוס היה הספקן שביניהם, אבל בעיניו שלו -  לא היה שום ספק.
בשבילו יהיה הגילגול הבא, ומה שיהיה יהיה הרבה יותר טוב ממה
שיש עכשיו. הוא יהיה כל מה שהוא רצה להיות בגילגול הזה ולא
הספיק. הוא יוכל להתחיל כגיטריסט בלוז מצליח שמסתובב בעולם,
ואז להתעשר ולעבור לריביירה הצרפתית, עם מאהבות מקאן ועד
ביאריץ.

מרקוס היה נוחר בחוסר-סבלנות, וצועק עליו: "ולמה אתה חושב שכל
זה מגיע דווקא לך? אתה כזה מלאך בגילגול הנוכחי?". זו היתה
שאלה נוקבת וטובה, שאולי היתה גורמת למישהו אחר לחשוב רגע
ולהשתתק במבוכה. אבל הוא לא היסס כשענה למרקוס ב"כן" פסקני
ומוחלט.
כן, הוא היה מלאך. אולי לא עם הטלית הכי תכולה שיש, אבל בהחלט
הוא האמין שהוא אדם טוב שמגיע לו יותר ממה שקיבל. כל חייו
הבוגרים הוא עבד בפרך, כדי לדאוג לחיים נוחים יותר להוריו
החולים. הוא תרם לצדקה בכל הזדמנות, חייך ואמר בוקר טוב לכל
אחד - ולא משנה כמה מעצבן הוא היה  - ושילם את כל המיסים בזמן.
זה הגיע לו. "יום אחד אני אגיד שלום לחיים הקשים וברוכה הבאה
הריביירה", הוא היה משיב למרקוס ההמום.
"תשכח מזה", נהג מרקוס להשיב, "לא שאני מאמין שגילגול נשמות
אפשרי בכלל, אבל גם אם נאמר שכן - אני בטוח שבגילגול הבא אתה
תתחיל מאותה נקודה. עם המזל שלך - בטח גם תחזור לעיירה, ותגמור
את החיים בדיוק באותה צורה".

עד שהמחלה הגיעה, הוא בכלל לא התייחס למה שמרקוס אמר. אבל
המחלה שינתה אצלו את הכל. נגמרה הבירה במוצאי-שבת, נגמרו
הוויכוחים והבדיחות. ההורים שלו כבר היו מתים, כך שגם הם לא
יכלו להדיח ממנו את מחשבותיו. ככל שהמחלה החריפה, הכל התאסף
אצלו לתהייה אחת: מה יקרה אחר-כך. האמונה שלו שבאמת יהיה
אחר-כך הפכה לחזקה מאי-פעם.

ואז הוא מת, וכמה שעות אחרי ההלוויה - הוא קיבל את הלם חייו.

הוא לא זוכר איך זה היה, לקבל חיים חדשים. לא היה רגע בשמונת
החודשים האחרונים שהוא לא ניסה להיזכר מה בדיוק עבר עליו אז,
אבל כנראה שהמוות הצליח לטשטש אותו כהוגן. מה שהוא דווקא זכר,
זה את הרגע הראשון בחיים החדשים. החיים האלה, שדפקו אותו עד
העצם.

פתאום הוא הסתנוור, ושנייה אחר-כך הרגיש את עצמו כושל ונופל על
הקרקע. איכשהו, הוא הצליח להתרומם על ארבעותיו - ומייד קרס
שוב, מעולף. ואז הוא הרגיש את זה. גוש בשר רוטט וחם, עובר על
עורו ומשאיר אחריו נתיב רטוב ונוצץ. לשון. מישהו מלקק אותו.
הוא הסתכל למעלה והבין הכל.

פעם, כשהדברים עוד היו ברורים לו, הוא היה מאושר לדעת (ממש כך)
שכשהנשמה שלו תיכנס לגוף אחר, כל זכר לתודעת חייו הקודמים
ייעלם. הוא פשוט יתחיל מחדש. דף חלק, טאבולה ראסה. זה היה נראה
לו מובן מאליו.

אבל זה לא קרה. כשהוא התחיל את חייו החדשים הוא הביא איתו את
התודעה מהחיים הקודמים, כמו מזוודה כבדה שצריך לסחוב ביום חם
בעיר זרה. הוא הבין שעכשיו הוא עגל, ושהגוש הגדול שמסוכך עליו
בצל מרגיע היא אמו הפרה - אבל בראש, הוא עוד היה בנאדם.
אחרי יום אחד ברפת, כשראה בפעם הראשונה את הרפתן - הוא הבין
ישר על מה הרפתן מדבר, ומה הוא הולך לעשות לו. בגלל שתודעתו
נותרה אנושית ולא הפכה לבהמית, הוא לא הצליח לתקשר עם הסביבה
החדשה שלו, אבל היה לו יסוד סביר להניח שאחיו וחבריו יבינו מה
עומד לעלות בגורלם רק כאשר הסכין תיגע בצווארם במשחטה.

בחודשים הבאים הוא חשב על אינספור ניסיונות בריחה. לא היה לו
סיכוי. פה זה לא "חוות החיות" ואפילו לא "צ'יקן ראן". מצטער,
אורוול, פישלת בגדול. הפרות המטומטמות האלה נותנות לרפתן
להלעיט אותן בלי סוף, משמינות בנחת, ואפילו לא חושבות לדחוף
טלף לגרון כדי להקיא קצת ולהאריך את הקץ.

גם הוא אכל. כמו גדול הוא אכל. התיאבון שלו היה של עגל צעיר
ורעב. פעם בשבוע הובילו אותו לשקילה. לפי המבטים של הרפתן
ועוזריו, הוא התקדם יפה. הם שמו אותו בדיוק איפה שהם רצו. הוא
חשב: עוד מעט, חביבי, עוד מעט ישחטו אותך כמו שצריך. לך תדע אם
הנשמה שלך תקבל הזדמנות להתגלגל עוד פעם.
ההורמונים או-מה-שזה-לא-יהיה שהזריקו לו, לא ממש עזרו. הוא
הרגיש חרא.

הימים חלפו בלי נחת. יום אחד, שמונה חודשים אחרי שנולד, הגיעה
לרפת המשאית הגדולה והאטומה. הפעם הם דחסו פנימה 25 עגלים,
והוא היה ביניהם. שלוש שעות הם התגלגלו בדרכים, צפופים, סגורים
בתוך המשאית. הוא נזכר ב"רשימת שינדלר" שראה בקולנוע של
העיירה. בדיוק ככה נראו המשלוחים למחנות. הוא הצטער על כל פעם
שהתפתה לאכול המבורגר וכעס על מרקוס, שהיה הקרניבור הגדול
ביותר שהכיר.

רגע לפני שחשב שיתפגר פה במשאית ויחסוך לשוחט את העבודה, נפתחו
דלתות המשאית. הרפתן צרח עליהם שייצאו החוצה. 24 עגלים צייתנים
ומטומטמים נדחפו ויצאו מהמשאית. אותו הם היו צריכים לגרור
בכוח, כי הוא לא התכוון לוותר להם בקלות.

הובילו אותם דרך מעבר צר לתוך רחבה גדולה, מוקפת חומה. פעם
ברבע שעה היה יוצא בחור צעיר דרך יריעות הגומי הגדולות ששימשו
כדלתות לאולם שבקצה הרחבה, בוחר לו עגל ומוביל אותו פנימה
בהצלפות שוט קטנות. הוא ספר 12 עגלים שהלכו ולא חזרו, ואז
הבחור יצא שוב. הפעם בשביל לקחת אותו.

עוד מעט זה ייגמר, עוד מעט זה ייגמר, הוא מילמל בלב. הוא פחד
נורא, וכעס אפילו יותר. הוא נתן לבחור להוביל אותו דרך היריעות
השחורות - אבל כשנכנס פנימה, לחלל המשחטה, קרה לו משהו שמעולם
לא קרה לו קודם לכן.

מגרונו נפלטה געייה עמוקה, נוראה, פרתית. משהו בו רצה להפסיק
לגעות כמו משוגע ולא הצליח. האימה היתה חזקה מדיי.

הוא לא הזדעזע מהראשים המתגלגלים על הרצפה, או משלוליות הדם
שבעדן היה יכול לראות, בפעם הראשונה בגילגול הזה, את השתקפותו
שלו. הוא גם לא נחרד מההבנה העמוקה שהנה, הנה, זה הולך לקרות
גם לו.

מולו עמד השוחט, חלוקו השחור מנצנץ מדם, ידיו עטויות כפפות
גומי שחורות ארוכות. הוא החזיק באחת מכפותיו סכין עצומה, ומירק
אותה בכנף בגדו. הלבוש היה זר, אבל הפנים היו אותן פנים. ואז
הוא באמת הבין.

מרקוס, הקרניבור הגדול מכולם.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם גם הסלוגן
הזה נכנס, אני
עובר לערבי
דוקים


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/01 13:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה