באותו רגע ידעתי שהחיים שלי ישתנו. זה קצת מוזר, כי בד"כ אנשים
יודעים על השינוי שחל בהם ובחייהם רק בדיעבד אבל אני ידעתי כבר
באותו רגע שהתיק הורם מהרצפה והדלת נסגרה אחרייך.

תכננת את גיחת השבוע הזאת כבר המון זמן. ארגנת את כל החברות
הכי טובות, קנית בגדי חוף וכובעים שבעינייך היו מדהימים
ובעיניי קצת מוזרים, ביררת בכמה משרדי נסיעות... הכל היה
מקומבץ היטב כמו במבצע צבאי מוקפד - זה יהיה הטיול הכי טוב
והכי משחרר שלך.
בהתחלה קצת נעלבתי מזה שלא הוזמנתי אבל לא אמרתי כלום. הבנתי
שזה קטע של בנות כזה, קטע שאני ובכלל שאר הגברים בעולם כנראה
לא נועדו להבין ולא יבינו לעולם, גם לא רציתי להיראות "נידי"
או משהו כזה וחוץ מזה, כמו שתמיד אמרת - זה מגיע לך. כן, זה
מגיע לך  יפה שלי, אהובה שלי - צאי לך אל החופים הלבנים ואל
הגלים הכחולים של סיני ואל תדאגי מכלום, אני אהיה כאן, מחכה לך
שתחזרי כבר.

כבר יומיים לפני התאריך המיועד התחלת לארוז ,"סתם, שלא יהיה
ברגע האחרון..." לקחת איתך כמעט את כל הארון, "למקרה ש..."
ונראית שקועה מתמיד במחשבות, "סתם עייפות". יום לפני הנסיעה
העמסת  את האוטו בבמבות, פיצוחים, שתייה בכל הצבעים ועוד דברים
טובים שהזכירו לי את הנסיעה שלנו לסיני, אז, לפני שלוש  שנים
כשהכל היה חדש מספיק כדי לרגש כל פעם מחדש ומוכר מספיק כדי
להרגיש נוח. איזה חיים משוגעים עשינו אז, את התרוצצת על החוף
עם השמלה הלבנה שקנית באיזה דוכן "שאנטי" בדרך ואני יושב בחושה
ונהנה מהנוף המדהים שלך מחייכת חיוך אמיתי של חופש וכיף בסיני.
כמה אהבה הייתה אז. ועכשיו, זה נראה כאילו נהיינו אנשים אחרים
לגמרי, אנשים שאנחנו בעצמנו כבר לא מזהים. איפה הברק הזה
האמיתי שבעיניים לפני שמתראים, איפה הצחוק המתגלגל הזה של
שנינו ביחד שנשמע כמו צחוק אחד שיכול לרפא את העולם, איפה
האהבה הזו שגררה אחריה מבטים מקנאים בכל מקום שהלכנו אליו?
התגעגעתי אלייך אפילו שראיתי אותך כל יום, נרדמתי איתך כל לילה
והתעוררתי איתך כל בוקר.

בבוקר הנסיעה קמתי איתך אפילו שהיה נורא מוקדם. הכנתי לך קפה
וספרתי את הגרגרים - לא יותר מדי ולא פחות מדי - הטעם המושלם.
יצאת מהמקלחת מריחה כמו השמפו והסבון ואני נשמתי עמוק את הריח.
סירוק שיער מהיר, לבישת שמלת חוף אדומה, סגירת התיק בפעם
האחרונה ואת כבר בדלת. נשיקה אחת ארוכה ואת כבר לא פה. חזרתי
למיטה שעוד הייתה קצת רטובה מהמגבת שהושלכה עליה כלאחר יד.
קמתי בצהריים והלכתי למטבח, הקפה המיותם מהבוקר כבר היה קר, לא
היו לי הודעות חדשות. ראיתי טלוויזיה ויצאתי למשמרת לילה.

אחרי השבוע הארוך ביותר בחיי והקצר ביותר בחייך חזרת כדי להגיד
שאת עוזבת והפעם לתמיד. איכשהו ידעתי.