ברחתי ברוחי,
כי על גופי נגזר להישאר,
אך נכשלתי, אף יותר:
שאננות דחפה אותי
למארב הדיכאון.

אבוי לו,
ולי על שנכנעתי.
קללה על ראש
כל מי שרק אראה.
צמרמורת איומה עוברת בגופי,
כשמחשבות מחלחלות עולות בראשי.

ואז אני צועקת
"די" ואין הבדל.
זועקת בלי מילים
ואין עונה.
בוכה ומטיחה ראשי
בקיר שרק אני אראה.
כי על גופי נגזר להישאר.

כלא הוא כל מקום,
בו לא רצית כלל להיות,
בו החוקים שונים,
בו אין זמנים,
בו לך אין השפעה.

ורק הגוף נשאר כשהיה.
רוחי כבר  נשתנתה לי.
שפופת כתפיים ומצולקת,
לא תישיר מבט.
אך מעצמה, אין בכוחה לברוח:
גם עליה נגזר להישאר.