לרגע אחד קריטי, על גבול הסומנבוליזם,
כמו שירה והסטרומבולי אצל עגנון, המרחק
- בין עצם הצוואר המגולפת שלך אל המקום שצלעו
הפנימית
של משולש החזייה הקיבוצניקי שלך נרמזה בו,
במעמקי החלוק הלבן אבל פחות ממך שלך -  
תעתע בי, הייתי כמשתומם,
הרי זה לא ייתכן שהמרחק כל כך גדול, כשאת כל כך קרובה,
עיניים גדולות כמו הכינרת אוספות אותי כמו הייתי עולה רגל
טריאתלונר,
ואיך לא אשתגע, כשאת יושבת-מרחפת עם שם על תווית,
מחייכת עד אחורי גולגולתי
ואצבעות ארוכות ועדינות כמו של פיה שגדלה באמצעים אורגניים,
תמה ושקופה עד כדי חוסר קוהרנטיות, וטבעת  הטורקיז הפשוטה
הזאת,
לא יכולתי להבין מה את זה אומר, ומי צריך להבין,
הרי לא באת מארצות השפלה כדי שאבין אותך,
עם הדיבור הרך וחיוך הכישוף הלבן  
אני מוכן להתערב שבאת מהולנד כדי שאתחיל
לזוז