המראה שלי מלאה בכתמים קטנים
של משחת שיניים
כמו שמים זרועי כוכבים.
לפעמים גם בשמים
אני רואה את עצמי.

כמה מדהים:
לקראת כל שחר מנקים את כל הכוכבים
לפני יום חדש.
אצלי הכתמים נשארים.
אצלי בחדר האמבטיה אין יום ואין ליל.

אין חלונות בחדר,
תמיד נראה אותו דבר.

הרקיע.
נסתכל ונזוויע.
יום יום אנו ממלאים את השמים בפיח,
בסוף אנו נשארים עם שמים שחורים
לאחר שאפילו השמש בורחת.
וכל יום היא חוזרת,
מעניין אם היא סולחת.

חדר האמבט, יש בו מין הנצחי.
כל בוקר אני מתעורר אליו,
כל ערב אני עובר דרכו.

ובכל זאת,
רוח השינוי נושבת.
יש ימים שאני לא רואה את עצמי
במראתי המוכתמת.

אולי
יום
אחד
גם
כולנו
לא
נתעורר
אל
שמים
תכולים.

אולי יום אחד נתעורר אנחנו;
לא יום אחד,
אלא ליל.
נתעורר רק לשמים מוכתמי
כוכבים.