בשנייה שיצאנו מהבית נשמתי לרווחה. לא הבנתי איך אפשר לחיות
בחור הנוראי הזה, ולמה לעזאזל היא לא מנקה מדי פעם.
הסתכלתי לשמים והתפללתי לאלוהים שתעזור לי (כן, אני מאמינה
שאלוהים היא אישה כי צריך קוארדינציה טובה לשלוט על כל העולם),
ביקשתי ממנה יפה שתעשה שאני לעולם לא אצטרך לחזור לשם יותר או
לפחות שתדאג שמישהו ינקה את הדיר הזה.

ברחוב כולם התכופפו אליי וחייכו חיוכים דביליים, אמרו שאני
חמודה וחייכנית. שאלו אם אני מתנהגת יפה ולא עושה בלאגן (כן
בטח, כאילו הבלאגן הוא שלי) והמשיכו בדרכם. אם רק הייתי יודעת
לדבר הייתי צורחת שמישהו ייקח אותי אליו, אני רוצה מקום נקי
לישון בו הלילה...

המשכנו ללכת ברחוב ופתאום ראיתי אותו, האחד והיחיד. סאני. כל
פעם שאני רואה אותו נשמתי נעצרת והלב שלי מתחיל לפעום כל כך
חזק... התקפלתי בתוך עצמי והסמקתי אבל לצערי משכו אותי להמשיך
ללכת, ונגד רצוני המשכתי, עם סאני אני אתחיל בהזדמנות אחרת.
הוא יחכה, החתיך העולמי שלי.

מירב, הבחורה שמטפלת בי, הסתכלה עליי בחיוך וחשבה לעצמה שאני
הפתרון לחיי האהבה שלה (אלו שאין לה). כל דקה היא התכופפה
לכיווני ככה שכולם יראו שמתחת לג'ינס הצמודים נורא שלה היא
לובשת חוטיני כסוף ומיוחד... בתקווה מלאה שנסיך חלומותיה בדיוק
חולף מאחוריה כעת. אני חושבת שהיא צריכה לדבר יותר עם אלוהים
כי אולי היא תעזור לה ועוד יותר לי!

כאילו אין לה מה לעשות בעולם (להציל את בני האדם מרעב עולמי
ומלחמות) אלוהים שמעה אותי והחליטה לעזור. הגענו הביתה וגיליתי
שמירב שכרה מישהו שינקה את החורבה. הבית היה מבריק!!!!
אני כשכשתי בזנב ונבחתי לאות שמחה ומירב נשמה לרווחה, כנראה
שהיא הבינה שלא טוב לי פה בכל הטינופת ואם לי לא טוב אז היא לא
ישנה בלילה...
התיישבנו שתינו מול הטלוויזיה, אני עם העצם שלי בטעם יוגורט
וניל ומירב עם קופסת גלידה שלמה בטעם עוגיות וראינו סיינפלד,
התכנית האהובה עלינו.
ככה, שתינו בבית, בדירת הרווקות המדהימה והנקייה שלנו, לבד,
מחכות שהמזל כבר יאיר לנו פנים או ידפוק בדלת בתקווה מלאה
שלצידו יהיה בחור מדליק שאוהב כלבות (מירב אולי אנושית אבל
הגנים עוברים, אין מה לעשות) ושיביא לי גם אחד, כלומר כלב.

עכשיו, בינתיים אני אלך לי לישון ואחלום על סאני, הבולדוג הכי
יפה בעיר עד שההיא שם למעלה תשלח לי מישהו יותר מציאותי. לגבי
מירב, היא תמשיך עם מסורת החוטיני בחוץ עד שמישהו ישים לב
וייקח אותה בזרועותיו החמות והם יחיו באושר לנצח נצחים. איתי
כמובן ובתקווה שסאני יצטרף.