יושבת מול המחשב, הדיסק של מוניקה (סקס, לא לווינסקי), שוב
נגמר ושוב אני שמה אותו מהתחלה. 11 שירים זה דיי מעט שירים
בשביל דיסק שעולה 80 שקל, (ת'אמת, הוא לא עלה 80 שקל אלא רק
60, וגם הם לא על חשבוני, הם על חשבון אח שלי, ובעצם גם לא על
חשבונו אלא על חשבון ועדת חיילים).
טוב- לילך לפקס. אז ישבתי מול המחשב וזה היה ביום בידי בידי
בדיוק מאוד מרגש של אותו חור (מקום מדהים- מרכז העולם), שבו
אנחנו גרות. אימא שלי, כרגיל, יצאה לעוד אחד מהסיבובים שלה,
המכונים "צעדות", אימא שלי היא תופעה חשובה בישוב הזה שלנו,
פעם אפילו, כשהמציאו מדינה דמיונית, היה מרכז צעידה שלם שהייתה
מוקדשת רק לה. אז אותה אימא שלי אמרה לי לבוא איתה לסיבוב,
ואני- שמאוד רציתי לראות את ההכנות לאירוע המרגש- באתי. אחותי
הקטנה גם רצתה לבוא, אבל שידלתי את אימא שלי לברוח לה.
אז הלכנו ופגשנו אנשים שנראו מאוד חשובים, היו להם בקבוקי מים
מינרלים מיובאים מהניאגרה (המפלים, לא השירותים), הם הלכו הלוך
וחזור והיו להם מן מכשירי קשר. אבל אז ראינו שהם מהמשטרה אז
הלכנו, (לא, אנחנו לא מעורבים בשום עסק מלוכלך).
ניידות עברו הלוך וחזור והלוך ברחבי הישוב ואני ואימא שלי
צועדות כמו מטומטמות עם נעלי הליכה ובוקסר של סנופי (לי היה
בוקסר, אימא לבשה שמלה מימי הביניים). אחר כך ראינו עוד אנשים
חשובים כאלה והם חסמו לנו את המעבר אז נאלצנו להידחף בשיחים,
זה היה נורא נחמד, עפו על אימא שלי כל הענפים ממני (לא בכוונה,
באמת).
אחר כך מן אנשים מוזרים הנקראים גם פנימיסטים התחילו לשרוק לנו
(תירגעו, אולי אותה אימא נראית טוב, אבל היא בת 50 + - צונזר
מטעמי ביטחון).
לי נמאס ללכת ונמאס שאנשים מסתכלים עלי אז ברחתי, סטייל הפריצה
לאלקטרז. הביתה, להתקלח, לדאודורנט, הרחק מאותם אנשים חשובים.
אותם אנשים חשובים היו שם רק בשביל איש חשוב אחר, איזה אריק
אחד (לא של בנץ) וכשהוא הלך, גם הם הלכו, וגם חצי מהקהל,
והשאירו את בני הישוב בדד.
הפקרות! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.