לפני כחודש שוטר אחד מפלוגתי חש ברע והלך לרופא לבדיקה, הוא
התלונן על כאבים עזים בגרון ושהוא חושש שהוא מפתח דלקת חמורה
בגרון, הוא נבדק ע"י רופא וקיבל כדורי אנטיביוטיקה ושוחרר
לביתו אך לא הספיקו לעבור 24 שעות והוא פונה לבית החולים
באמבולנס עקב התנפחות הגרון שלו וחסימת נתיב האוויר.
באותו היום הוא אושפז בבית החולים וערכו לו בדיקות מקיפות
ובסביבות השעה 21:00 - 22:00 באנו אני, אחד הקצינים מהפלוגה
ועוד 2 שוטרים לבקר אותו. הרופא נכנס לחדר עם פרצוף חיוור ומבט
מוזר, מבט חושש.
"לפי הממצאים של הבדיקות גילנו שיש לך סרטן ממאיר בגרון, אני
מצטער" הרופא אמר.
כולם בחדר השתתקו, לא הבנו כל כך, לא עיכלנו.
יצאנו למסדרון עם הרופא וביקשנו יותר הסברים על מצבו והרופא
אמר לנו שזה סוג של סרטן שמתפשט במהירות ושהוא אוכל את כל
התאים בגוף, יותר נכון משמיד לחלוטין את כל התאים בגוף גם את
הנגועים במחלה וגם את הבריאים.
שאלנו אותו אם הוא יצא מזה?
שתיקה שררה לכמה שניות ארוכות יותר מתמיד ולבסוף הרופא אמר לנו
שלמיטב ידיעתו הסרטן נמצא כבר בשלבי הריסה טוטאלית של המערכת
החיסונית של הגוף ושלא נותר לו כל כך הרבה זמן ושהם ינסו לעשות
כל מה שביכולתם וכבר ממחר הם יתחילו עם ההקרנות.
נכנסו לחדר מרוחים בחיוך מזוייף ומתאפקים שלא להישבר מולו
ולהראות לו עד כמה המצב חמור, הוא חייך ואמר לנו לילה טוב,
נראה לי שהוא כבר ידע מה שאנחנו ידענו, הוא הרגיש את זה
איכשהו.
לאחר שבועיים הגיע יום הולדתו והחלטנו להפתיע אותו במסיבה בבית
החולים, הכנו שלטים ואספנו מתנות מכל שוטרי הפלוגה וערכנו לו
מסיבת יום הולדת חמודה מאוד עם המון אהבה ושמחה.
לאחר כשבועיים מצבו החמיר וצווארו התנפח עד כדי כך שחיברו לו
צינור בגרון שמשם הוא יוכל לנשום, ישבנו איתו בחדר והוא החל
לבכות, כולם ניסו להרגיע אותו אך בתוכם הם רצו לבכות איתו
יחדיו.
"מה קרה?" שאלנו אותו, הוא ניסה לענות לנו אך הוא לא הצליח
לדבר.
הבאנו לו מחברת ועט והוא רשם לנו שהוא לא ראה את ביתו הקטנה
(בת 10 ) מאז היום הראשון שבו הוא אושפז ושהיא מפחדת להתקרב
אליו בגלל שצוואו נפוח ושהוא עם צינורות בכל הגוף.
באותו הלילה כשנסענו בחזרה לבסיס אף אחד לא דיבר במשך כל
הנסיעה, לא יכלנו לצייץ, רק בהינו באיזו פינה בגי'פ או במשהו
אחר.
יומיים אחרי זה אישתו התקשרה לקצין מפלוגתי ואמרה שהרופאים
אמרו לה שכל האנשים שיקרים לו יבואו להיפרד ממנו כי הגוף שלו
דוחה את ההקרנות וימיו ספורים.
אחרי שהוא סיפר לי את זה ישבנו אחד מול השני המומים ומתוסכלים,
הינו כל כך חסרי אונים, ישבנו וחשבנו על דרך שנוכל לעזור לו,
להביא לו כוח, להשאיר אותו בחיים.
החלטנו שצריך לערוך לו מסיבה גדולה עם כל האנשים שאי פעם שירתו
איתו או הכירו אותו איכשהו בכדי לרוממם את מצב רוחו ולהפריח בו
תיקווה להילחם במחלה האכזרית הזאת.
"ביום חמישי 7.6.05 בשעה 16:30 תיערך מסיבה בבית החולים
סורוקה. כל שוטר/ת שיכול/ה לתרום כל סכום כסף, נא לפנות
לאורית!" פרסמו שלטים בכל הבסיס, התקשרנו ללהקת מג"ב וביקשנו
שיגיעו גם כדי לארח חברה ולהנעים את המסיבה והם הסכימו בלי
להסס, הכנו שלטי החלמה מהירה, אהבה וגעגועים וקישטנו אותם, ממש
אירגנו הכל.
בסופו של היום (יום שלישי 7.6.05)  אספנו את כל הכסף והגענו
לסכום של כ 900 ש"ח בערך ביום אחד.
כשעליתי לישון באותו הלילה הייתה לי הרגשה שצריך להקדים את
המסיבה, כי רוב האנשים יוצאים לבית ביום חמישי ויהיה להם קשה
להגיע ועדיף שזה יהיה ביום רביעי כך זה יותר נוח לכולם.
יום רביעי 8.6.05 - סידרנו עם להקת מג"ב שהקדמנו את המסיבה
להיום בשעה 16:30 והם אמרו שהם יגיעו, הודענו לכל האנשים ולכל
השוטרים בפלוגה.
9:00 - אני והקצין עלינו על גי'פ ו"טסנו" לכיוון העיר לקנות את
כל המצרכים, הבלונים, השתייה, הקישוטים וכל שאר הדברים.
10:45 - סיימנו את כל הקניות והלכנו לביתו שם אישתו כבר התחילה
להכין את העוגות. העלנו את כל הכיבוד לביתו והוא נסע עם
הקישוטים לבית החולים כדי לקשט את האולם עם עוד כמה משוטרי
הפלוגה אני נשארתי עם אישתו והתחלנו להכין את האוכל ולבשל כמו
מטורפות.
15:40 - סיימנו הכל והעמסנו את כל האוכל והשתייה לרכב ונסענו
לבית החולים, כשהגענו כמה שוטרים עזרו לנו להרים הכל והתחלנו
לפרוס את כל השולחנות ולסדר את השתייה.
16:20 - הכל מוכן ורוב האנשים הגיעו.
16:30 - התחילה המסיבה, הבאנו אותו לאולם וכשהוא נכנס הלהקה
התחילה לשיר וכולם מחאו לו כפיים וכולם נורא היתרגשו.
לקחתי את מצלמת הוידיאו והתחלתי לצלם את המסיבה, כולם קמו רקדו
ושרו לו והיה ממש נהדר, הוא אפילו הצליח לעמוד לכמה שניות על
רגליו לנסות לרקוד.
המוסיקה פסקה ואשת השוטר החולה לקחה את המיקרופון ואמרה לו שיש
לו הפתעה קטנה, סיבבנו אותו לאחור וראינו שבפתח האולם עומדת
ביתו הקטנה עם זר פרחים בידייה, היא פסעה בהיסוס אליו, היא
נעצרה לכמה שניות והמשיכה שוב, לבסוף היא התקרבה אליו ונשקה לו
על הלחי והוא חיבק אותה כל כך חזק, כל האולם פשוט השתתק, כולם
בכו ואז המוסיקה התנגנה שוב ושברה את הקרח.
18:20 - אחרון האורחים הלך ואנחנו כבר סיימנו לנקות הכל,
החזרנו אותו למיטתו והוא נרדם במהירות.
באותו הלילה ישנתי כל כך טוב, אני חושבת שכולם ישנו טוב באותו
הלילה.
יום חמישי 9.6.05 (היום שבו הינו אמורים לעשות את המסיבה
בהתחלה) - התקשרו אלנו לבסיס והודיעו לנו שהוא קיבל אירוע
מוחי ושהוא כרגע בתרדמת, ישר הגענו לבית החולים כדי לראותו,
ישבנו איתו עד מוצאי שבת, עשינו משמרות כדי שהוא לא יהיה לבד
למקרי שהוא יתעורר.
יום ראשון 12.6.05 - 07:31 רס"מ ימין דנינו (ז"ל) נפטר
בהיותו בן 46 ו 27 יום.
הודיעו לי על פטירתו בעודי במיטה בביתי, מעורפלת מהשינה, לאחר
שניתקתי את הפלאפון בכיתי והתחלתי להרגיש חנוקה ומבולבלת, לא
ידעתי מה לעשות, הרגשתי שאני יוצאת מדעתי, הייתי חייבת לדבר עם
מישהו, לשמוע קול שירגיע אותי.
לא חשבתי הרבה ולא היססתי, במהירות שלחתי לך את ההודעה: "אני
יודעת שנפלתי עלייך משום מקום עכשיו אבל אני ממש חייבת לדבר".
השבת לי  "תתקשרי".
ידעתי שאם אשמע את קולך אני אתפרץ בבכי ואשחרר הכל אך לא
יכולתי להתעלם מעצם המחשבה שאני יודעת שנדבר בקרירות ושאינך
רוצה לשמוע את קולי.
בסוף עשיתי את מה שאני הכי טובה בו, הפנמתי, השארתי את הכאב
סגור בתוכי והסתגרתי בתוכי.

שוב מצאתי את עצמי בבית העלמין עם כל כך הרבה זיכרונות של
לוויות שהייתי בהן, של כל כך הרבה דמעות וכאב מהמקום הזה, שוב
ריח אבקת השריפה ממטח הכבוד צורב את נחירי, שוב צעקות העזרה
ממשפחת הנפטר ושוב אדם ששוכב בארון ללא רוח חיים שעם הזמן ישכח
וימחק מראשם של הרבה אנשים.

מוקדש לרס"מ ימין דנינו ז"ל, הייתי לי כאב, כידיד לעת צרה,
כהשראה, כמודל חיקוי וכאדם נפלא ומיוחד. תודה על שנכנסת לחיי
ונתת לי את ההזדמנות להכיר אותך, תודה.
תנוח על משכבך בשלווה
                               אוהבת וזוכרת אור.