אני יודע שזו כותרת מפוצצת מדיי בשביל סתם סיפור כמו זה, אבל
זה מה שעלה לי בראש. טוב, אחרי ההבהרה הזו, אני יכול להתחיל
בסיפור. יש!!! אבל, איך אני אתחיל? טוב... כמו שאתם יודעים
האהבה היא מסובכת ולא מובנת... לא... לא טוב. אולי... בסדר...
אז זה הולך ככה: אתמול הגעתי למסקנה שכל הקטע של סוציולוגיה
ויחסים בין אנשים הוא מבין המעניינים והמוזרים בעולם, רק חבל
שהוא נחשב בבי"ס למקצוע למטומטמים, ובטח ככה גם מלמדים אותו.
לפי דעתי בכלל זה יהיה המקצוע הנדרש ביותר בעתיד, אחרי שכל דור
ילדי ה-"אני מול מחשב, לא זז מכאן. אין לי חיים חוץ מדמויות
במשחקים. אין לי שפה חוץ מאנגלית באינטרנט", יבינו איך הם
התנתקו מהעולם, ירגישו בזעם נוראי שתמיד כל הכוסיות השוות, היו
נמשכות למטומטמים בשכבה, והם היו ישר נכנסים לחיים עם אשת
קריירה מכוערת אבל עם רגליים סקסיות + 2, וילכו לפסיכולוגים
שיגידו להם שזה סה"כ לא נורא, והיו להם יופי של חיים.
בכל מקרה, אתם יודעים מה לפי דעתי הקטע הסוציולוגי המעניין
ביותר? שיחה של שלושה אנשים, ולא סתם שלושה אנשים, אלא שני
בנים ובת, שמנסים להכיר אחד את השני עמוק יותר מ- "היי, ביי"
מקריים. בואו ניקח מצב היפותטי שאני אחד מהבנים. (כאילו לא
ניחשתם...) השלישייה הזו באמת יוצרת מצב מעניין, אבל מביך. מצב
מוזר משהו. אני יודע שאני רוצה להכיר את הבת הזו טוב יותר,
אולי אפילו להתחיל איתה. אבל מה...? אני לא יודע אם הבחור השני
רוצה להתחיל איתה, כי גם אותו אני בקושי מכיר. מעבר לזה, אני
לא יודע את מי משנינו הגברת (כן בטח...) מעדיפה. אולי בכלל היא
מעוניינת בשנינו? ואולי באף אחד מאיתנו....
 אז ככה התגלגלו העניינים: אחרי איזה משחק כדורגל שאנחנו ועוד
הרבה אנשים ראינו, נשארנו שלושתנו. המשכנו לדבר, אבל אני מפחד
שהוא דיבר יותר ממני, ואני רק זרקתי הערות שדווקא עזרו לו
להתבלט. לבסוף הוא החליט שהוא הולך, ומאית שנייה אחרי שהוא קם,
היא קמה אחריו. עוד לפני שהוא הספיק לעזוב. אם הייתי אני עוזב
ראשון, גם היא הייתה עוזבת אחריי? את זה אני כבר לא אדע...
 זו הבעיה שלי, אני ידידותי מדיי. תמיד, לא משנה מה, אני מוצא
את עצמי מוקף ידידות, ואף פעם לא חברות. אני לא אמשיך לפרט על
זה יותר מדי. אולי זה בגלל המראה שלי, אולי בגלל האופי, בכל
אופן, זה בטח כבר יופיע בסיפור אחר...
 ידעתי שאני חייב לברר מה קורה, לדעת, איך לעזאזל אני יכול
לנתח את המצב, ואיך אני יוכל להבין את כל הקטע הפסיכואנליטי
המטורף הזה. אז הלכתי לדבר עם אלברט (איינשטיין, כמובן), והוא
אמר לי שזה הכל עניין של יחסות. אם אנחנו רק שלושתנו בחדר, אז
יחסית, יכול להיות שאני נראה טוב, ואז אני יכול להתחיל קטע
רומנטי. ידעתי שהוא צודק, כי זה באמת ככה. בכל מקום שאני מגיע
אליו, אני מחפש מישהי, מישהי שנראית יחסית טוב. יכול להיות
שבמקום אחד היא תיחשב יפה, ובמקום מוקף דוגמניות, אני לא אסתכל
עלייה בכלל. ככה פועלת תורת היחסות.
 התשובה הייתה נכונה, אבל לא מספקת, אז המשכתי לניוטון.
אייזיק התחיל להסביר לי על כל מיני חוקים משונים, ושלא משנה
איך שנינו התנהגנו, כי כח הכבידה יפעל אותו הדבר על שנינו, ואם
ניפול, ננחת שנינו באותו הזמן. נראה לי שהוא היה שיכור או
משהו, כי לא הבנתי ממנו כלום.
 החלטתי לנסות אצל עוד מישהו... אצל אלכס. אלכסנדר גראהם בל,
אם אתם מתעקשים. הוא דווקא המליץ לי על הדבר הנכון ביותר...
להרים אליה טלפון.