אלוהים שלי, רציתי שתדע חלום שחלמתי בלילה במיטה.

ובחלום טיילתי עם מלאך לאור הלבנה, במחוזות חפצי. עברנו בסבכי
ינקותי ובין ענפי ילדותי, בין שכיות החמדה הגדולות של העולם
ובין המקדשים הגדולים ביותר המוקדשים לכל אשר ישמח נפשך.
בנקודה מסוימת הגענו לקודש הקודשים, למקום בו אני שומרת את
ליבי בסוגרי סוגרים, בחומות ובביצורים. כאשר העפתי מבט בקודש
הקודשים, נחרדה נפשי עד מאוד, שכן במקום השלמות הטהורה הזו של
עברי, שכן עתה מקדש טמא לאלי ממון טפלים, מבוצר בחומות בטון
ועצי זית על-מנת למנוע ממני את החזרה לתמימות שפעם היתה ואיננה
עוד.
המלאך חיבק אותי ולחש באוזני "אל תבכי, זהו טבעם של דברים"
ופניו, מלאי החמלה והטוהר, הקרינו שלווה שכזו שהצליחה להרגיע
אף את ליבי שנשבר בשנית עם ההבנה שבית ליבי מילדות אינו קיים
עוד.
המשכנו לטייל, המלאך ואני, לעתים מחובקים, לעיתים מחזיקים
ידיים. הלבנה התוותה לנו שביל מלא חוויות וזיכרונות, וליד כל
עץ ואבן עצרנו, וסיפרתי לו מחוויותיי באותו המקום הזה שאהבה
נפשי.
על ספסל מרוחק, אותו התוותה לנו הלבנה בקצה השביל, ישבנו המלאך
ואני, ראשי שעון על כתפו-כנפו, ידיו מחזיקות את שלי בעדינות
וידיי מסרבות להרפות מהתחושה. דיברנו על הכל, על הכל - על
הדברים שמפריעים, על הדברים שעוזרים, על מה שנמצא ועל מה שנשאר
מאחור. באותו רגע הייתי מאושרת, לדעת שלא רק שיש מלאכים, אלא
שאחד מהם אף הולך איתי בשביל הלבנה של ילדותי, של ליבי. את
כולי פתחתי בפניו ורק לבכות שכחתי, כי הייתי כה שלווה.

בתוך כל הקדושה הזו, בעודי מחבקת מלאך משמיים, החלה סערה לפרוץ
בקרבי. המלאך - יפה תואר הוא ונאה, ושפתיו כה מלאות, ידיו כה
מלטפות, והוא מחבקני בכזו עדינות...
"נשק אותי", ביקשתי מהמלאך, והוא, פניו קרובות לשלי כדי
סנטימטר, פקח את עיניו התכולות מעמקי חלומנו המשותף ושאל -
למה?
בהיתי בו, מבולבלת קמעה, ותהיתי על פשר השאלה. "הרי ביקשתי, זה
מה שאני רוצה", לחשתי באוזנו. והוא בשלו - למה?
בעודינו מחובקים על ספסל במחוזות ילדותי, עלתה דמותו של
אהובי-יואבי בראשי, או שמא עלתה היא לפנינו בדמות רפאים. "שלך
הוא הבחור", אמר המלאך, עיניו נעוצות בשלי ללא הרף, קודחות
בחום לפתע, "הוא אוהב אותך, את יודעת", הנהנתי. "אני יודעת.
ואני אותו".
למה? שאל אותי שוב המלאך, למה את מבקשת ממני לנשק אותך אם את
יודעת שאותו את אוהבת והוא אותך? ואני, תשובה לי אין על כך,
מהרהרת במצב בעודי מחזיקה את המלאך בעדינות, כפי שהחזיק הוא
אותי. בלי היגיון, כמו בחלום, כל-כך רציתי שייגע, שינשק, שיחבק
וילטף, שירגיע את הכאב השוכן בקרבי כמו סרטן מתפשט, את חוסר
ההיגיון הפושה בחיי מדי תקופה, את כל הרוע שמקיף אותי לפעמים,
אליו אני נמשכת ללא שליטה...
והוא בשלו - למה?
"נשק אותי", לחשתי שוב, הדמעות כבר איימו לזלוג מפאת העלבון
המתקרב, אבל הדחקתי אותן, כי לא ענייני לבקר את החלטותיו של
מלאך, הלא כן?
"ומה זה אם לא, בעצם, בגידה באהובך?" שאל המלאך, הילתו בוהקת
בנימה בלתי-ברורה, ואני על דעתו חלקתי, שכן היה זה רק חלום -
לכך הייתי מודעת. בחלום אין חוקים, בחלום אין הגבלות. "ואם
אחזור אלייך בחלומות מדי תקופה, לא תהיה זו בגידה?" הוא שאל.
שתיקה השתררה סביבנו.

עבר נצח קטן לפני שקמתי מהספסל המואר קלושות באור הלבנה, משכתי
את המלאך בידיו בעדינות והקמתיו מהספסל, "צודק, בוא נחזור",
אמרתי בעצב. בעודנו מתקדמים בחזרה לעבר המציאות הכופה עצמה
עלינו, עליי, הגעתי להחלטה חותכת ומוחלטת. באותו רגע הכל היה
ברור, הכל היה שווה את זה. באמצע הדרך למציאות, בשביל הלבנה
הטווי במיוחד בשבילנו, נעצרתי. סובבתי אותו אליי ולראשונה בחיי
נישקתי מלאך. התחושה היתה מדהימה, כמו התעלות אקסטטית שלא
ציפיתי לכמוה. המלאך, כך נראה, הופתע מעט מההתפתחות, ועדיין
המשיך לשאול למה, רק שלי לא היה אכפת. טבעתי בנשיקותיו, המומה
ממגע לשונו בתוך פי. זה לא ששכחתי את אהובי, אך היתה זו הידיעה
שהחלום, בהיותו חלום, יפריע לי לעד אם אזכור אותו ואחמיץ את
ההזדמנות. ואם אשכחו, מדוע לי לוותר על החוויה שבכל מקרה תישכח
ממני לעד עם צלצול השעון המעורר?

ואכן, ברגע שחשבתי את שחשבתי, השעון צלצל והודיעני שיום חדש
עומד להגיע. המלאך, שעוד נאחזתי בו בכוח כדי שלא יעזוב, אמר -
"לכי לך לאהובך. את באמת אוהבת אותו ואין לך ממה לחשוש. את
יודעת שהוא אוהב אותך כל-כך, ואם זה הדדי, אין סיבה לוותר על
זה. לא אחזור לבקרך בחלומותייך, אל דאגה יפתי, לא אשאיר בליבך
ולו שמץ של התלבטות. התעוררי עתה והרגישי שלמה עם עצמך, עם
החוויה ועם אהובך. אל תכעסי על כל שעשית זה עתה, אחרת הכל יהיה
לשווא".
במילים אלה הוא עזב יחד עם שביל הלבנה ומחוזות ילדותי, לטובת
השעון המעורר שצלצל את בוקרו של יום חדש.
וזהו, אלוהים, את זה רציתי שתדע.
ואולי תיתן למלאך הזה העלאה בדרגה.