כשפגשתי בה לראשונה לא ידעתי מה כוחה,
נעתי בין טלאי חיי כזורמת בתוכה.
בילדות איבדתי אבא, אבל היא תמיד נשארה,
ברגעים קטנים של אושר את פרותיה היא קצרה.

כשהייתי קטנה לא חשבתי עליה, בעצם איש כלל לא חשב,
נתתי לחיים לזרום מבלי לחקור את שעכשיו.
ויודעת שבשביל שלי, היו לא מעט בורות,
אך הדרך של חיי היא שהדליקה בהם אורות.

ברגעיי משבר קטנים בחיי, כשנשבר לי הלב לראשונה,
חייכה לי הדרך אמרה "יהיה טוב" והכניסה בי קצת בינה.
כשהייתי לבד חנוקה מדמעות כיוצרת לי נחל איתן,
דמעות שחשבתי שלא יחלפו היא ריפאה ומחקה עם הזמן.

היום כבוגרת ערה למציאות אין עוד דרך חיי במסתור,
זורמת איתה, מנסה לעזור לה למצוא לי כל יום את האור.
ואולי כבר פחות נזקקת לה, היא עזרה לי לבנות התשתית,
זאת היא דרך חיי, שהייתי צריכה לעבור ואשמח לעבור בשנית.

כי אולי אחרים שכחו כבר, אך אני לא אשכח לעולם...
את הדרך הארוכה שעשיתי על מנת להגיע אל הקיים.
ואולי היום כבר יודעת שכל שקרה, לו הסבר,
העתיד עוד ורוד ומיום ליום אני רק מצפה לו יותר!!!