כשהייתי בן 15 ופוצצתי חצ'קונים על המראה, גיליתי את השערה
הלבנה הראשונה שלי.
עד כאן זה לא נשמע מרשים במיוחד, נכון? לא בדיוק משהו שהייתם
מספרים עליו בסיפור מד"ב קצר בן 300 מילה, הה?
אז זהו, שלא. כי השערה הזו הייתה לבנה וארוכה מאוד, וחוץ מזה
היא גדלה ישר מאמצע המצח שלי.
ליטפתי אותה קצת ושאלתי את ההורים שלי מה משמעות הדבר.
"אה, זה בגלל שאתה חייזר." הם הודיעו לי בנונשלנטיות.
נדהמתי. הילדים בבית הספר שלי צדקו.
"למה לא אמרתם לי קודם?" שאלתי בקול רועד.
"כי אז היית מגיב בדיוק ככה." אמר אבא שלי, עדיין נונשלנטי
להכעיס.
"גם אתם חייזרים?"
"ברור שלא, טיפש קטן." צחקה אימא. "שמעת על חטיפות חייזרים?"
"כן..."
"זה מה שקרה; חטפנו אותך מהוריך החייזרים. הם באו לבקר בלונה
פארק בגני התערוכה וכשהם הפנו את הגב הרמנו אותך מהעגלה."
"אז למה אני נראה כמו בן אדם?" הקשיתי.
"כי דחפנו אותך בתוך גוויה של תינוק כדי שלא תפחיד את השכנים."
חייך אבא, "בגלל זה אתה מריח ככה."
זה מסביר הרבה, הרהרתי לעצמי.
"בדיוק." אמרה אמא, "כמו למשל את הסיבה שירקת חומצה גופריתית
בפרצוף של הגננת לילי בטרום חובה." לאחר שראתה את מבטי המופתע
הוסיפה כהסבר: "אתה משדר את כל מחשבותיך הכי פרטיות לכל אחד
במרחק חמישים מטר באופן לא מודע."
"אז ככה תמיד ידעתם מה אני חושב!" קראתי בהבזק של הארה
פתאומית, ומהשוונג המחשבתי המשכתי קצת הלאה:
"יש לי, אתם יודעים, כוחות על כמו טיסה או עיני רנטגן, כמו
לסופרמן או לעובדיה יוסף?"
הם בהו בי ברחמים. "לא," אמר אבא לבסוף, "אבל הגרפסים שלך
יכולים להפיל את הממשלה."
לבסוף התייאשתי וזחלתי לחדר שלי.
למחרת בבוקר שרפתי את הבית עד היסוד ואכלתי כל דבר שהריח כמו
בשר, בדיוק כמו שהקול הפנימי שלי נדנד לי לעשות במשך שנים.
עכשיו אני מבין שהוא בעצם הוראות מכוכב הבית שלי. ואני כל הזמן
הזה חשבתי שאני פשוט מופרע...