הסודות הכי כמוסים יוצאים מן הארון בתקופות הכי יפות,
חשבנו שנוכל לטאטא את החיים שלנו מתחת לשטיח, במוקדם או
במאוחר, מישהו ימצא את גרגירי החול שלנו, ומגדל החיים שלנו
יתפורר לחתיכות קטנטנות.

שחקן ישראלי התעקש להזכיר לי, "כל אחד מת אבל לא כל אחד חי".
איך קלישאות מנתבות אותנו כמו בובות על חוט. הייתי רוצה
להאמין, מבלי להתאכזב ולכאוב. ולחוות טעמים של אושר.
הייתי באותם המקומות אינספור פעמים, ראיתי את אותם האנשים
והרחתי במשך 18 שנים את אום הריחות. הפאבים לעולם לא יפסיקו
להפיק ריחות מעושנים, והאיש המוזר ברחוב המקביל לעד ימשיך לשבת
על הספסל באותה שעת צהריים.
והעולם לא מפסיק למחזר עצמו, והעולם לא מפסיק להפתיע.
וכל הנחלים זורמים לים, והים איננו מלא, וכל האהבות הן זמניות,
והצלקות הן נצחיות.

בשבועות אף אחד לא לבש לבן, מלבד ילדה קטנה בפארק. הם התעקשו
לזלול עוגות גבינה ופשטידות ללא סוף, והיא רק בקשה את הרוח
והדשא, והקיץ שנושק לה. והחופש. בעוד כמה שנים היא תכין את
העוגות האלו בעצמה, והרוח תמשיך לנוע בלעדיה.
וכשהאורחים יגיעו אל ביתה, היא תיזכר איך אהבה לשחק עם בני
הדודים הקטנים שלה, ואיך עכשיו, בדיוק כמו אמא, היא מטאטא את
הסודות הכמוסים שלה מתחת לשטיח. החיוך יעלה על הפנים של כולם,
והיא תישאר ערה כל הלילה. פעם לימדו אותה שבשבועות נפתחים
השמים, וזו ההזדמנות לבקש כל מה שתרצה. וכמו בכל שנה, היא
תבקש, וכמו בכל שנה תתאכזב, וכמויות הזבל שמצטברות אצלה
בארונות יזכירו לה, שיש אנשים שמתים, ויש אנשים שמספיקים לחיות
לפני.