ומה בעצם את מנסה להגיד לי שהמכנסיים שקניתי כל-כך מזעזעים
אותך שאת עוזבת את הבית?
אם את יכולה להיות כל-כך מטומטמת לעשות עניין מחתיכת בד,אז
באמת שעדיף שתלכי.
איך לא שמתי לב שאת כזאת קטנה וקטנונית?
הרי זה היה ליד העין כל הזמן. פשוט העדפתי להתעלם.
איך שכל הזמן בחנת אותי מכל הכיוונים,שחלילה לא אעשה לך בושות
בחוץ.
מי בכלל רצה להסתובב איתך ברחוב...?
אף פעם לא חשבתי שאני צריך לחלק לך ציונים ואת לא חדלת לסמן לי
איקסים על הלוח הבלתי נראה.
איזו אוניברסיטה של סבל העברת לי. את חושבת שמגיע לי?
אני מנסה להבין איפה טעיתי בהסתכלות שלי. לא התבוננתי מספיק?
איך בכלל יכולתי להתחבר אליך?
כנראה שבנקודה ההיא, כשהייתי איתך עוד לא ממש ידעתי מי אני,
וביררתי עם עצמי דרך הגועל נפש שלך.
זה לא שאת רעה. את פשוט מטומטמת.
מתוך הכלום את מנסה להביא הרבה. אבל ההרבה שלך הוא עדיין
כלום.
כי אין לך את זה. פשוט מאוד. את עוד פוערת עיניים לעברי? את עד
כדי-כך עיוורת?
חשבתי שהזגוגית העבה של המשקפיים שלך מנקים לך את הראייה.
ושוב טעיתי.
לפחות העונש שהיית עזר לי להגיע לעצמי. אבל לא תקבלי
תודה.אפילו לא תו.
המצחיק הוא שממש חשבתי שאני אוהב. אבל ממש. אבל ממש לא.
עושה לי מדגדג כשאני חושב עלייך. כנראה שעד עכשיו לא הספקת
להתרחק ממש.
הייתי עוזר לך...
אבל אתה אפילו לא בת.
כל-כך יפה שהכל שונה עכשיו.
אני עוזב לבית אחר בכל פעם שמתחשק לי לקנות מכנסיים חדשים.