אתה במסלול השמאלי, נצמד לכל זנב של מכונית שלפניך. מישהו חכם
אמר פעם "כל מי שנוסע לפניך - נוסע לאט". אתה חושב על המשפט
הזה. על המהות שלו. על הלבד שלך מול ההגה, כשברקע דנה ברגר
פורצת מהרמקולים ה-made in Taiwan שלך: "הרהורים על המתרחש, על
הטוב על הרע שיש".
אתה מסנוור את המכונית שלפניך, מפנה לעצמך את שביל הבריחה. חי
על הקצה, החיים ברולטה רוסית. לחיצה חזקה מדי והכדור מפוצץ לך
את המוח, מרסק לרסיסים כל פיסת מחשבה שאי פעם הייתה לך, או
שאולי דווקא ממנה אתה בורח. או מהאהבה שלך. או מהאהבה שאין לך.
מיחסים קודמים. מיחסים נוכחיים. אתה מגביר את הווליום: "יפה
מכוער וחכם העולם - וטיפש".
אתה תופס את עצמך בידיים, ומדביק את הדוושה לרצפה. הטורים
עולים, התיבה האוטומטית של היפאנית שלך מורידה הילוך, ואתה
נדבק לכסא. מאה ארבעים, מאה חמישים, מאה שישים. אתה לא רואה
בעיניים, לא סופר את המכוניות שעקפת. מאה שבעים, מאה שמונים,
מאה תשעים. רואה אורות אדומים וצהובים ללא הקשר וללא סיבה, ללא
זמן. מאתיים, וקיר ההפרדה מתקרב. השמשה מתנפצת וכריות האוויר
הלבנות נפתחות ומקבלות גוון אדום. החגורה חותכת לך את הצוואר,
ובחרחוריך האחרונים אתה מתעקש לחשוב על הדברים שפספסת. והדנה
ברגר הזאת לא נרגעת: "דוגמנית בבומביי, בפרסומת לתה, ונשתה
ונחיה".
והלב נדם. |