שיט...
התסכול נובע - כך אני לפחות מאמין - מחוסר ההכרה
מין יאוש שעוטף
גרוע יותר מבכי ללא שליטה
כאילו אני איזה עוד אפס עגול לא מוכר
מדלגים עליי, אפילו ביקורת לא משאירים
זה לא היחס שחסר או שכן אני לא סגור
אולי זה מין פחד
פחד שטמון בהבנה שאתה סתם לא יוצלח, עוד אחד מאלו שמנסה
או אחד שרוצה אבל לא באמת יודע
מבזבז זמן מול דף לבן ובוהק, מרעיש בקלידים ללא טעם
האם זה אני?
אתם עוד תראו חבורת פרחחים, שמי ינשא בפיהם של קוראים לדורי
דורות
כן, זה הוא שבתחילה לא נחשב! יאמרו
זה הוא.
אל תשאירו הערכה, לא ביקורת או סתם דעה, אין צורך, זה לא
משקף.
אני אופטימי מאלה שרואים את העתיד ואת הפוטנציאל הגלום
נמאס מהכל
די אין כח
שדגכלחשגדכצמ/'קכוםשדעכגמ'רקממעש,ד,שדג[םן23-5 חלשעצמש
"דאמט ממש משעמם לי", נתי לחש מעל מכונת הדפוס.
"היי נתי, אתה בא? האוכל מתקרר", אמא קראה מהמטבח. כבר נמאס לה
מזה שנתי מרותק שעות מול המכונה הישנה הארורה של סבא. הרעש הזה
כבר עולה על העצבים, קליק אחר קליק ואז הדינג המקפיץ.
כמה אפשר?
"שניה, אני בא", נתי קרא מהחדר, ידו מרחפת בשערו הסבוך.
"הנה הסופר הממורמר שלנו."
"הא הא", נתי השיב
"הנה לך, כבודו, שניצל זהוב כעלי הסתיו אשר מכבר נשרו למרגלות
העצים החשופים", אמא שוררה באילתור של רגע.
"הו תודה רבה לך גברת מהוללת אשר כתבשיליה לא נראו בדורנו זה",
נתי המשיך בשירה.
"בן יקר, רוב תודות, הואל נא לעסוק בבליסת השניצל המאבד מחומו
ולתת לשתיקת פיך להנעים מזמני."
"כן, מלכתי."
"בתאבון נסיכי."
'הנה לך, עולם, יריב שקול לכשרוני הבלתי ממוצה', נתי חשב, 'אין
מקום לשניים כמונו, אמא, בעולם זה', הרהר בדרמטיות של סרטים יד
שניה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.